המשטרה צריכה "לחתור למגע"

מאז נכבשה על ידי גדוד הקומנדו 89 בפיקודו של משה דיין עם המשוריין שזכה לכינוי "הנמר הנוראי" בראשו ביולי 1948, זכתה לוד לשימת לב מעטה בלבד. פעם מצאו בה פסיפס מרהיב עיניים שנעקר ממקומו, ופעם הורשע ראש העירייה שלה בפלילים, ובדרך כלל היא מסכנה ונשכחת וענייה מאוד. חממה לפשע המכה בה בעוצמה הולכת וגוברת, כפי שאירע בשמונה מעשי רצח מאז תחילת השנה. רובם במגזר הערבי, אבל לא רק בו.

אתמול לפנות ערב יצא השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ מבניין העירייה, וניגש אליו תושב אשר סיפר כיצד ממחנה צריפין הקרוב הגיע חייל עם חמישה תת-מקלעים וכמעט בלי הסתר פנים ביקש תמורה בכסף או בסמים. זה כישלון צה"לי, סבור אהרונוביץ, אם כי זכור לו שנשק נגנב גם ממתקן משטרתי בראש פינה.

חיוני לעורר מתרדמת עמוקה את גורמי הביטחון, שאינם מקפידים לשמור על כלי נשקם; ואפילו כשהוא נגנב מבתי החיילים והמחזיקים בו; ולהחמיר בענישה, שכן בתי המשפט מתייחסים לתופעה בקלות דעת מסוימת. חובה דחופה להביא כמה מקרים כאלה להכרעת בית המשפט העליון כדי שפסקי הדין שלו יהיו בבחינת הנחיה מחייבת בכל רחבי הארץ.

הדברים הגיעו לשפל המחייב בחינה מחדש של המצב. ביישובים הערביים התופעה לא רק נפוצה אלא מתקבלת כגזירה משמיים. מי שמתגוררים בסמוך ליישובים אלה למדו להירדם לקול יריות השמחה הממלא את הערב במהלך כל חתונה עליזה, ולצידן גם במעשי רצח ובירי לצורכי הפחדה, והכל זורם לעולם התחתון. ראשי יישובים אלה אמנם מבקשים את עזרת המשטרה, אבל מסרבים לסייע בידה שמא ייחשבו ל"מלשינים".

מה שנחוץ הן כלפי המגזר הערבי (80 אחוזים מהמקרים, לדברי השר) והן בעימות עם עולם הפשיעה היהודי הוא להעמיק את נוכחות המשטרה באזורים המועדים לפורענות. המשטרה - ולא השב"כ - חייבת לאמץ מדיניות הפועלת על פי סיסמה צה"לית - "לחתור למגע". לחפש בבתים אחרי נשק אסור ולבדוק מחדש רישיונות שניתנו להחזיק באקדחים וברובים. המפכ"ל דוד (דודי) כהן עשה זאת בהצלחה רבה מול משפחות הפשע, ועתה יש להרחיב את ייזום המגע כלפי המחזיקים בנשק, עבריינים מקצועיים או חובבים-מזדמנים.

אימוץ מדיניות זו דחוף. מפני שיש עוד מורסות של עוני ומצוקה כלכלית לבד מלוד. אם היוזמה לא תעבור לידי שלטון החוק ואם לא תוחמר הענישה, יהיו בישראל עוד ועוד ערים כמו לוד. עתה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו