הפלשתינים, כהרגלם, מתנהגים כמו הבריון האזורי
אילו נמסרה ההחלטה בידי, הייתי משיב בחיוב לחבילת ההצעות של ברק אובאמה. עיסקה סבירה: עוד שני חודשי הקפאה ותו לא תמורת שורה של הטבות מדיניות וביטחוניות, שלא כולן נודעו עד כה ברבים. היא טובה לאין ערוך מהמחווה של עשרה חודשי הקפאה תמורת לא-כלום.
גם איני משוכנע כי העיסקה ירדה מסדר היום. ג'ורג' מיטשל יחזור לאזור. לא מן הנמנע כי בנימין נתניהו יעסוק עימו במקצה שיפורים של ההצעה האמריקנית ובחיזוק יסודותיה, וההסדר על החייאת המשא ומתן עם הפלשתינים עדיין בהישג יד.
מכל מקום זה דיון בין ישראלים לבין עצמם. בין ירושלים לבין וושינגטון. דיאלוג מקביל מתנהל גם בקו וושינגטון-רמאללה. רק שההתנהלות הישראלית מעידה על התחבטות פנימית רצינית ושיקול דעת לכאן ולכאן, ואילו הרשות הפלשתינית פועלת באורח ברוטלי, תכתיבי. או שיתקבלו כל דרישותיה - עד האחרונה שבהן - או שהמשא ומתן מגיע לקיצו.
יש פער בדרכי ההתנהלות של שני הצדדים. ישראל שוקלת בעד ונגד, ומנסה פשרות למיניהן ונוסחאות חדשות, ואילו הפלשתינים בגיבוי הליגה הערבית הורגלו לא סתם לתכתיבים אלא למין מנטרה: מספיק שתיאמר המילה "התנחלויות", ומשרדי החוץ ברחבי העולם יקפצו מיד לדום ויתייצבו מאחוריהם. בנסיבות אלה איזה תמריץ יהיה להם לא רק לתבוע לעצמם אלא גם להעניק לישראל דבר-מה במשא ומתן, שעתיד להימשך שנה תמימה-
רק שישראל חייבת להיות ערה לעוצמתה של המילה "התנחלות" בידי תומכי הפלשתינים, לרבות נחיל של עיתונאים ישראלים המתייצבים לצד הרשות הפלשתינית. יש בכוח מילה זו לעורר הפגנות נגד ישראל בכל העולם ולחסום תנועת צוללות צה"ליות בנורבגיה וכמעט להכריז חרם על באר שבע באוניברסיטת יוהנסבורג.
זו עובדה בלתי צודקת, אבל קיימת, וישראל חייבת לחיות לצידה וגם להיאבק בה. לא פשוט, שכן בעולם "התנחלות" היא מילה גסה. אחת הדרכים היא להמשיך בפתיחות את הדיאלוג עם הממשל האמריקני, שבעיניו מחירה של ישראל גבוה כל עוד לא נערכו הבחירות לבתי הנבחרים של ארה"ב בתחילת נובמבר. דרך מקבילה היא להתייצב בנחישות מול אבו מאזן כדי לסכל את ההרגל שכל מה שהפלשתינים חושקים בו נענה בתמיכה רחבה, והכל מצליח להם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו