על מנהיגות - ואומץ לב

ראש הממשלה בנימין נתניהו וחברי הקבינט שתמכו במהלך הפסקת האש גילו מנהיגות ואומץ לב. מנהיגות אמיצה צריכה לעמוד מול רחשי הלב של הציבור ופוליטיקאים מתלהמים, לשקול בקור רוח את מכלול השיקולים ההכרחיים ולקבל את ההחלטות הנכונות, בזמן הנכון, גם אם הן אינן פופולריות. משה רבנו נדרש להעביר את השרביט ליורשו, שעליו נאמר "איש אשר רוח בו". המדרש מסביר שמנהיג הוא אדם שיודע ללכת לעיתים נגד רוח ההמון.

לממשלת ישראל היו שני מתווי פעולה. כניסה קרקעית לעזה או המשך ההפצצות מהאוויר עד שחמאס יבין שעזה תיראה כרובע דאחיה. חיל האוויר מוגבל ביכולת ההפצצה מהאוויר, יש מגבלות להפעלת הכוח. כל אדם הגון יודע שטייסי חיל האוויר לא יפציצו בית חולים, גם אם במרתפיו מתחבאים ראשי חמאס, ולא ישגרו טיל לקבוצת ילדים עזתים הרוקדים מסביב למשגר טילים. זוהי אולי חולשתנו, אך גם מקור גאוותנו במוסריותנו.

בהחלטה על כניסה קרקעית יש לקחת בחשבון את מחירה. אי אפשר לעבור בעזה מבית לבית וממנהרה למנהרה כאילו מדובר בטיול שנתי. אם הכוונה להיכנס ומייד לצאת, הרי לא יושג דבר ממשי; ואם מדובר בשהייה ארוכה, הרי הנטל כבד למדי. ההחלטה קשה ודורשת שיקול דעת ואחריות.

בנסיבות אלה, כבר מתחילת המערכה, מתוך ראייה אסטרטגית מפוכחת, רה"מ הציב מטרות בנות השגה. להחלטה על הפסקת האש היו יתרונות אסטרטגיים ארוכי טווח. היחסים הטובים עם מצרים ושיתופי פעולה עם מדינות ערביות אחרות הם נדבך מרכזי ביכולת לשנות את המציאות המטורפת באזורנו. האיום האמיתי על ישראל הוא הגרעין האיראני, וכדי לטפל בו ישראל זקוקה לתמיכה מדינית רחבה. ההסכמה על הפסקת האש יצרה מצע לתמיכה של אירופה וארה"ב בעמידה מול הניסיון האיראני להוליך את העולם שולל.

עתה, משהסכם הפסקת האש כלל לא נכנס לתוקף, נוצרה בישראל אחדות לאומית נדירה המאפשרת לממשלה לתת את ההוראות המתאימות וההכרחיות להפסקת הירי מעזה.

חשוב שהציבור יידע שבעידן המודרני אין ניצחונות בזק. כבר לא זורקים פצצות אטום, ולא מביסים מדינות בשישה ימים. מאבק בטרור אינו מוכרע בזבנג וגמרנו. ארה"ב ורוסיה למדו על בשרן כי מלחמה בטרוריסטים שונה מכל סוגי המלחמה שהכרנו בהיסטוריה האנושית. את המאבק בטרור יש לנהל בקור רוח לאורך זמן, בלי להרפות, ואין לסיימו בטרם עת.

היהודים, לאחר אלפי שנות גלות, הפכו להיות עם חסר סבלנות. חיי הגלות קיצרו את טווח הראייה היהודי. בכל רגע נתון היהודים היו חשופים לגירושים, לעלילות, לסחיטה ולאיומים. החיים היו על בסיס שבועי, משבת לשבת. לא היה שום היגיון לתכנן לטווח ארוך או להשקיע בנכסים ריאליים שיכולים להילקח מהם. עיקר ההשקעה היה ביכולת לשרוד פיזית ורוחנית. עתה, מששבנו הביתה לעולמי עד, אנו נדרשים למידה רבה של סבלנות. כבר איננו ממהרים לשום מקום. לממשלת ישראל ולצה"ל, מתוך חוסנו של העם, יש הזמן הנדרש להשלים את המשימה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, גם אם לא קלה היא דרכנו. "התקווה" מתנגנת בליבותינו ותפילה בשפתותינו.