פרשני עומק לענייני כלום
לרגע שמתי נפשי בכפי וצפיתי בטלוויזיה. שיגור בשידור חי מעזה, ואז תל אביב הממהרת למחסה. וכמו לא די בחרפה, נשמע ברקע, במקום אזעקה, אמנון אברמוביץ' "שלא נקבל גולדסטון 2". רק רגע, זו לא אותה חבורה שהסיתה נגד אלה שהזהירו מטילים על אשדוד? פרשני עומק לענייני כלום. כמו שאמי אומרת: סוכריות צריך לחלק להם במקום טילים...
מישהו אמר שדרוקר השתפך על נפגעים בעזה שלא מעורבים בלחימה. תגיד, ואנחנו, הרצים עם ילדינו בכל אזעקה - כן מעורבים? מהיכן המוסריות דה־לה־שמאטע הזאת? ממתי דמם של העזתים סמוק יותר מדם ילדינו? כך ראוי להסתכל: כל טיל מעזה, גם אם יורט, ייחשב לפי מטרתו הסופית - רצח אזרחים ישראלים, אנשים, נשים וטף.
העובדה שהצלחנו להסיט את האקדח של הרוצח, ביודענו שבעוד רגע הוא עלול לכוונו אלינו שוב - מחייבת להקדים ולהורגו לפני שיממש את זממו. להציל את חיינו וחיי ילדינו, זה הצו המוסרי העליון! נשתדל לא לפגוע במי שלא מעורב בלחימה, אבל כיצד אפשר להבחין? שמעתי ביקורת על הפצצת בתי ראשי הנחש, מפקדי החמאס - סליחה, מדוע הם חסינים, אם בתי אחינו ואחיותינו בשדרות אינם חסינים?
אם הירי מעזה לא פוסק, יש להגביר את הלחץ יותר ויותר. מה פשר דיבורי הסרק על "מידתיות" ששמענו מדוברי שמאל ועד מזכ"ל האו"ם? הנה הפרופורציה: אנשי הדרום נמצאים כבר 13 שנים תחת הפגזות! רק על העובדה הזאת היה ראוי לשטח את כל עזה. ובכל זאת אנחנו רחמנים בני רחמנים, מבקשים מהתושבים לצאת לפני שנפגע בבתים המשמשים מיפקדות טרור.
גדול התנאים, ר' עקיבא בן יוסף, לימד שהצו המקראי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה", אבל דווקא הוא לימד כלל מְאַזֵן: "וְחַי אחִיך עִמְּךָ – חייך קודמים לחיי חברך". אהבת הזולת הבאה על חשבון בני עמך היא אהבה מזויפת, התהדרות ריקה בנקודות "מוסריות" בשבט מסוים, כי "כך כדאי לדבר".
בשעה שישראל מגינה על חיינו, היא אינה נלחמת רק בחבורת המנוולים מעזה, המתחבאת בבתי חולים, משיגרת טילים מבתי"ס ומשתמשת בילדים כמגן חי. במקביל, ישראל מתמודדת עם חבורת צדקנים, המתאמצת בכל כוחה לכבול את ידיה מלפגוע פגיעה אנושה בטרור. שגולדסטון וארגוני השמאל יחכו; לא מפיהם אנו חיים.
זיכרו: כל טיל שיורט שווה אזרחים ישראלים שהיו- לא עלינו - עלולים להיפגע. תנו לצה"ל לנצח!
