1 מפעל חיים שלם מושלך בימים אלה לפח ההיסטוריה. חשבתי למצוא תשובות בגיליון ועידת השלום המשמים של עיתון "הארץ". סיכום הדברים מעשרות המאמרים: אנחנו אשמים, מרה"מ ועד אחרון האזרחים המתייחסים בחשדנות יתרה לשיח השלום משמאל.
ומכיוון ש"אנחנו אשמים", חובתנו לתקן, וכך מוגשות הצעות שונות ומוכרות ברובן, מזון מקולקל להיסטוריונים. בשנים האחרונות, כשהשמאל הבין שהציבור לא מוכן לקנות ממנו אפילו מכונית משומשת, החל חשבון הנפש, מדוע אין קונים לסחורת השלום? הסיבות שנמנו קשורות על פי רוב בסירוב המדומיין של הצד הישראלי, לעומת גיבוב אדיר של הצדקות לבריחה הפלשתינית התורנית מחתימה על הסכם.
אבל אנחנו כאן כדי לכפור בעיקר, לא? "סוס טרויאני" בלב תעשיית השלום. הנה תרומתי לדיון. מילת המפתח בחוברת - לצד "שלום", על הטיותיה - היא "הכיבוש". מדוע? הרי יש להם רשות פלשתינית, פרלמנט, דגל, המנון, תקציבים אדירים, מערכת חינוך, תקשורת עצמאית, שגרירים בכל העולם - אז כיצד אנחנו שולטים בהם? אם אינם יכולים לנוע חופשי, יפסיקו את הפיגועים והטרור וינועו חופשי. אה, הם לא יכולים להפסיק. זה חזק מהם, ובכלל אנחנו רשעים ומגיע לנו. בסדר.
2 נפתח לרגע סוגריים: בשבוע שעבר התקשר אלי איש שמאל ידוע, מלב האליטה השמאלית, ואמר: דע לך שההתנחלויות הן נס שאירע למדינת ישראל. תאר לך, המשיך, שארגון דעאש שמבקש לכונן את מדינת האיסלאם באזור, יתדפק על גבולנו המזרחי מכיוון ירדן. הוא עלול לחדור בקלות לרשות הפלשתינית ולהשתלט עליה. אפילו חמאס נראים צמחוניים ליד החבורה הזאת, המעלה את בני עמה במשאיות בקר ויורה בהם בעודם שוכבים בבורות כרויים. מזל שיש יישובים יהודיים בגב ההר ובבקעת הירדן. כך אפשר לעצור אותם כבר בגבולנו המזרחי.
נחזור לדיון. שורש הבעיות במזרח התיכון ובישראל הוא, לדברי הכותבים בגיליון השלום, נעוץ ב"כיבוש". לכן אתם עושים כל שביכולתכם להקשות על ישראל להחיל ריבונות על שטחי המולדת. אז מדוע אינכם מצליחים לשכנע את הרוב הישראלי?
משום שאינכם כנים באשר לכוונותיכם. לא ה"כיבוש" מעניין אתכם. מה ההבדל בין ערביי 1948 לערביי 1967? שאלתם את אזרחי ישראל הערבים, האם הם מעוניינים לחיות תחת שלטון יהודי? שִמעו את מנהיגיהם - מבחינתם, גם ערביי 48' נמצאים תחת כיבוש. מדוע זה כשר יותר מהכיבוש המאוחר?
אינכם כנים באשר לכוונות השלום שלכם, משום שגם אתם - לפחות חלקכם הגדול - סבורים שערביי ישראל נמצאים תחת כיבוש במדינה היהודית. ברגע שייכון אותו שלום מיוחל, תתחילו במערכה משולבת נגד ישראל בגבולות 1967. כבר היום טוענים ערביי ישראל שהם מיעוט לאומי ולכן זכאים לאוטונומיה. מכאן לא רחוקה הדרך למדינה דו־לאומית - האיום הידוע שמושמע ביחס לרעיון החלת הריבונות על יהודה ושומרון. מה זה משנה אם היחס הוא 60:40 או 75:25 אחוזים?
כבר היום פועלת הקרן לישראל חדשה על שלל ארגוני השלום שלה, כדי לשנות את זהותה של מדינת ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה" שפירושה המעשי "מדינת כל לאומיה". חוק השבות נתפס מזמן בידי חלק ניכר ממה שמכונה "מחנה השלום" כחוק גזעני, הבכורה של העברית על פני הערבית מוצגת אף היא כגזענות; אדמות קק"ל, ששנים נקנו בעמל רב בידי יהודים, מכונות אדמות אפרטהייד ונדחקות להיות מוצעות לאזרחים הערבים ועוד מעט לסודאנים ולאריתריאים, הגם שמדובר ברכושו של העם היהודי.
דווקא אתם, משווקי הסכם השלום, הייתם צריכים להגן ראשונים על התביעה מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. שהרי הסכם שלום פירושו חתימה על קץ הסכסוך וסיום התביעות. בהיעדר הכרה בישראל כמדינה יהודית, תתחיל המערכה נגד יהדותה של ישראל בגבולותיה הצרים. איננו מבקשים הכרה מהפלשתינים עבורנו - מי הם שיחליטו על יהדותנו? אבל הדרישה הזאת מעידה על כנות הכוונות של הצד השני, בכך שהוא מכיר בזכות - זכות; לא הכרה סתמית - המשפטית, ההיסטורית של היהודים על ארצם. ללא הכרה כזאת, הסכסוך ימשיך, מנקודת מוצא נוחה יותר לחבורת רמאללה. תורת השלבים.
3 הנה, דוגמית ממה שצפוי לנו בעתיד. באמצע השבוע פירסם יריב מוהר, דובר ארגון השמאל "רבנים לזכויות אדם" (למעלה מ-300 אלף דולר תמיכה בשנתיים האחרונות מהקרן לישראל חדשה), בדף הפייסבוק שלו ביקורת על כך שהפגנות הערבים "הן אקט לא ראוי של פגיעה לא סלקטיבית ביהודים" (מה רצה, שיפגעו רק ביהודים מסוימים?), ואז הוסיף משפט הממצה את סיבת הניכור שחש רוב הציבור כלפי השמאל: "לוּ היו ההפגנות של הערבים מתמקדות בהשחתת רכוש ממשלתי, הייתי יכול להבין ואף לתמוך בהן". אבל, כאמור, לאכזבתו, הן פגעו ביהודים ללא הבחנה.
באמצע השבוע, בזמן התקפות הטילים על ישראל, תבע ארגון "בצלם" (440 אלף דולר בשנתיים האחרונות מהקרן) "מכל הצדדים המעורבים בלחימה לנקוט את כל הצעדים האפשריים להגן על אזרחים", לאחר שסיפר כי "החל מהלילה ביצע הצבא הפצצות ברחבי רצועת עזה". סתם ככה, ביצע. "כמו כן", המשיכה הודעת "בצלם", "דווח בכלי התקשורת כי עד לשעות אחר הצהריים שיגרו ארגונים פלשתיניים חמושים כ־50 רקטות לדרום ישראל". לא שחצי מדינה ראתה טילים ושמעה התפוצצויות - זה רק "דווח בכלי התקשורת".
הסולידריות שלכם אינה כלפינו אלא כלפי מה שנחשב כ"מוסרי" בבועה שהפרחתם, תיבת נוח צדקנית שיושביה מסרבים להכיר בעובדה שגם להם אחריות למבול הטילים. מבחינת הרוב הישראלי, אין שלום כי הפלשתינים אינם מעוניינים. צריך עיניים פשוטות לראות שאינם מתכוונים להסתפק במדינונת, לבטח לא לוותר על דרישת השיבה וירושלים. אתם מאשימים את החברה הישראלית בזוועות, אבל רופסים עד אימה ביחס לשכנינו. ובעיקר, אנרגיית הפירוק של מאות ארגוניכם מופנית לפנים ישראל, כדי לשנות את זהותה. לתשומת ליבכם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו