מצד אחד, "בצע", ספר שיריה של תהל פרוש, הוא הספר "הנכון" לשעה זו; לו היתה המחאה החברתית פורצת היום, שירים מתוכו היו נתלים בשדרות רוטשילד. מצד אחר, קל לפטור אותו כשירה פרובוקטיבית להכעיס.
שתי העמדות גם יחד מפספסות את התקרובת שמגישה פרוש. שירתה עוסקת בכסף, בעבודה, במיניות וביחסי כוח, ויש בה בהחלט מימד פרובוקטיבי ומתריס, אך עם כל שיר נעשה התצרף מורכב יותר; הצהרות תקיפות מתערבבות במלנכוליה; מיניות נמהלת בבדידות; ביחסים משפחתיים מתגלים בקיעים והמצב הקיומי נתקל בספקנות ובהומור עצמי.
משמעותו של "בצע" היא לרוב שלילית. ואולם, לפי פרוש מדובר ברעבתנות בלתי מתנצלת. לאהבה, למין, גם לכסף: הדוברת אינה מסתירה את תסכולה וקנאתה באנשים שיש להם "כסף, כל כך הרבה כסף / שהם יוצאים להרי ספרד / וחיים בשמש בווילות יוקרתיות / בגיל הצעיר שלושים ושמונה" ("הרי ספרד"). עם זאת, היא אינה כמהה לבצע בצורת המפגן הגס והאטום של העושר; רצונה צנוע בהרבה, ובכל זאת כמעט בלתי אפשרי. "ים תמיד וברבור ושלווה / כחלחלה שיום זהוב יביא ויחביא לנו / אנחנו נחפש ונמצא. לא למשך זמן / אלא לזמן שאול אני רוצה / זמן קטן ועלוב אני רוצה / המבויש הרזה העני / כל הזמנים שנאספו אי פעם אני רוצה" ("אלף צעד אש בוער").
אותו קונפליקט בא לידי ביטוי לעיתים כהתרסה, כהשלמה רגעית או כתבוסה. גם הכלים הפואטיים של פרוש משתנים - משירה שקולה לפרועה לספוקן וורד כמעט, ועד לשרטוטים דקים ומהורהרים. העיסוק בכסף שולח זרועות גם לסבך המשפחתי: אל האב, שכישלונותיו המקצועיים החישו את מחלתו ("רואה חשבון"), אל האם, שמעשיותה ואי שביעות רצונה מבתה מביאים לאבסורד, כמו ב"ריצ'רד ניקסון, אמא שלי", שיר שבו מגיעה האם למועדון וסוחבת את ניקסון המת־הקם לתחייה עד השירותים בשאיפה לכפות על הבת הסרבנית לעבוד אצלו.
שירה רבה נכתבה כתוצאה מהמחאה החברתית, אך ייחודו של "בצע" הוא בכך שאותה היקסמות עיוורת, שאפיינה שירים רבים, מוחלפת בראייה מפוכחת ואירונית. תיאור של הפגנה שהופכת לאורגיה של חשק נגמר בקול ענות חלושה: "אצלי זה נגמר בבנו של המוציא לאור", מספרת הדוברת ("פואמת קיץ"), שמוצאת עצמה שוב לכודה במתווה של יחסי הכוח ושוב יוצאת כשידה על התחתונה.
רמתם של השירים לא תמיד אחידה, ו"בצע" היה יוצא נשכר לו היה דק ומהודק יותר. ועדיין, מדובר בקובץ שירה מרתק, רב־שכבתי ונגיש. ועל אף נגישותו, יש לקרוא בו לאט, כדי למצוא את העושר האמיתי, רגעים של יופי שלוקטו מהשוליים, כמו אותה קבצנית מרחוב בן יהודה שהולכת לים כל יום בשיר "ה־בו בו בו", ו"נכנסת ערומה למים, שוטפת בגדים במי מלח, הופכת למלח ים זקן בשבע ועשרה / ניתן לפספס את כל זה, במצמוץ".
בצע / תהל פרוש
מוסד ביאליק, 102 עמ'
