בין יום העצמאות ליום שחרור ירושלים - חגי הגבורה היהודית המתחדשת - נציין בסוף השבוע את ל"ג בעומר, יום הגבורה הישראלית העתיקה, הקשורה בדמותו ההרואית של בר כוכבא ובמרד הנרחב שאירע בארץ בשנים 135-132 לספירה לערך. היחס לבר כוכבא משמש נייר לקמוס תרבותי ופוליטי. השמאל הרדיקלי, למשל, תוקף את בר כוכבא ואת המרד, ורואה בו פעולת התאבדות מיליטנטית של קנאים משיחיים שהמיטו אסון על עמם. החרדים, לעומת זאת, העלימו את סיפור המרד ואת בר כוכבא. קשה בחברה כזאת לדבר על פעולות צבאיות ועל היחלצות לעזרת העם במלחמה נגד הכובש. לפיכך מתמקדים בל"ג בעומר בהילולה לזכר רבי שמעון בר יוחאי במירון. על פי המסורת, רשב"י הוא מחבר ספר הזוהר, שסודותיו נגלו לו בזמן היחבאו במערה עם בנו אלעזר במשך 13 שנה. חלק מחוגגי ההילולה נוטים לשכוח את הסיבה שהביאה את רשב"י לברוח ולהסתתר, וזו קשורה במרד ובספיחיו. בר יוחאי היה תלמידו של ר' עקיבא, האידיאולוג של מרד בר כוכבא ("נושא כליו", כלשון הרמב"ם). הסיבה לבריחת התלמיד היתה מחאתו החריפה נגד עצם השלטון הרומי על ארצו, מחאה שהגיעה לאוזני השלטונות. רשב"י פעל לא רק לעצמאותו הדתית של עמו, אלא גם לריבונותו המדינית. הדברים קשורים בסיבות הרשמיות לפרוץ מרד בר כוכבא: הפיכת ירושלים לעיר רומאית בשם איליה קפיטולינה ובתוכה מקדש זר, וחקיקת חוק שאסר על היהודים למול את בניהם. המילה זיעזעה את הרומאים, שראו בה פגיעה ברברית בשלמות הגוף. ירושלים וברית המילה - סיבה מדינית וסיבה דתית. אגב, מאז המרד הפסיקו הרומאים לכנות את ארצנו "יהודה" והיא הפכה ברשומותיהם לסוריה-פלשתינה, על שם גויי הים, הפלשתים, שפלשו לכאן פעם מזמן. באמצעות מחיקת שמן של ירושלים ויהודה, חשב הקיסר להרגיע אצל היהודים את שאיפתם לשוב לציון ולחדש בה ימיהם. הנה, למשל, פרט היסטורי שכדאי לאובאמה להכיר: מאז כניסת דוד לי-בוס והפיכת ירושלים לבירת הממלכה המאוחדת, אי שם במאה העשירית לפנה"ס, היתה הפגיעה בירושלים מקור לתסיסה חברתית, דתית ומדינית מצד העם ומקור למרידות ולפעולות צבאיות. כדאי לחזור על הראשונות: ללא ירושלים לא היו ציונות, ולא חזרה לציון, ולא מדינת ישראל. גם בר כוכבא ובני דורו אחזו באמונה זו. רומא התעסקה באותה תקופה במאבקים לא קלים מול אויבתה המזרחית, הממלכה הפרתית ששכנה מצפון-מזרח לנו, ועם שבטים ברבריים באירופה. ליהודים היתה תקווה לקבל אוטונומיה יהודית שתשיב חלק מהזכויות המדיניות והדתיות שאבדו בעקבות המרד הגדול שהביא לחורבן הבית, כ-60 שנה קודם לכן. האם השאיפה לעצמאות ולריבונות שווה את האסון שאירע בעקבות המרד? נראה שבר כוכבא וגם חכמי דורו העריכו שיש סיכוי להצליח, ובכל מקרה, האוכלוסייה היהודית השתקמה והוסיפה להתקיים בארץ ישראל גם אחרי המרד, עד למאה השביעית, אז הגיע הכיבוש המוסלמי, שהיה "סובלני" לעילא ואילץ את היהודים או להתאסלם או להגר מכאן. בכל אופן, הצלחתו של בר כוכבא בתחילה היתה צבאית ומדינית. הוא השמיד לרומא כמה לגיונות וחילות עזר, והכריז על עצמאות בחלק מארץ ישראל. האם היתה כאן נשימת חירות אחרונה לפני הצלילה אל עומק הגלות? ייתכן. עובדה היא שעם התנוצצות אור החירות של העם בעקבות התנועה הציונית, הפך בר כוכבא מודל חיקוי ליהודי החדש, מעין צבר עתיק שדמותו נסכה השראה ותקווה בחלוצים, בשומרים, בלוחמי המחתרות ובחיילי צה"ל. האם זאת הסיבה לניסיונות לנפץ את דמותו מצד אלה שהיו מעדיפים גם היום לראות כאן את שלטון רומא- באשר לחרדים, בר כוכבא יצר בעיה, שכן מי לנו גדול כרבי עקיבא שהכריז עליו "זהו מלך המשיח". משיח? הרי אנחנו לא מתארים משיח כמצביא או כנשיא, כלומר שליט מדיני, מה גם שהוא לא ענה בדיוק על הכללים הדתיים הידועים. דווקא בר כוכבא מלמד שגאולת העם עשויה להגיע גם מצד אלה שאינם אמונים על כלליה המחמירים של דת ישראל, למשל על ידי מנהיגי הציונות הכללית. האם זאת הסיבה לכך שבר כוכבא הומר בהילולת רשב"י-