"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תזכורת

,עודכן

הדיון הציבורי סביב העימות בין ישראל לארה"ב בשבועות האחרונים השכיח כמעט את העובדה המפתיעה הבאה: המשא ומתן שעליו נסב העימות הנוכחי אינו קשור ליחסי ישראל-ארה"ב אלא לעתיד יחסה של ישראל לפלשתינים.

העימות הנוכחי עם ארה"ב חריף, והוא יאלץ את ישראל להתפשר בנושאים שונים ולעשות "מחוות" לפלשתינים. אלא שמטרתן האמיתית של מחוות אלו תהיה לפייס את האח הגדול מארה"ב. אם לנסח זאת קצת אחרת: אף שקיים סכסוך בין ישראל לפלשתינים, כרגע מוכנה ישראל לוותר קצת בעימות הזה כדי להשקיט את הסכסוך המתפתח עם ארה"ב.

מדובר במצב אבסורדי. ישראל תהיה מוכנה לבצע כמה צעדים קטנים לעבר הפלשתינים, אך היא תעשה זאת כמחווה לאמריקנים. הפלשתינים בשלב זה מחוץ למשוואה לכאורה. אך ברור שעמדתם תקצין והם ידרשו מחוות נוספות, שכן אם זה מה שישראל מוכנה לתת למגשר האמריקני האובייקטיבי לכאורה, מובן מאליו שהם, כצד בעניין, יבקשו יותר.

במובן מסוים עלול לקרות כאן, בזעיר אנפין, מה שקרה בהתנתקות החד-צדדית מעזה. ישראל נכנעת ללחץ חיצוני (בעזה של טרור, ואילו במקרה זה - לחץ דיפלומטי), ועושה צעד חד-צדדי שלמעשה אינו מחייב את הצד השני (בעזה יציאה חד-צדדית, וכאן שורה של מחוות לאמריקנים). הצד השני אינו מרגיש מחויב לתת דבר, למרות ההתגמשות בעמדה הישראלית, ולכן דווקא מקצין את התנהלותו. ובשני המקרים, המהלך הישראלי נתפס כרע הכרחי שחייב להיעשות.

כדאי לעשות תרגיל שראוי שכל מנהל יעשה אחת לתקופה, וזאת כדי לבחון אם החלטות שקיבל או מדיניות שנקט היו נכונות. בואו נגלגל את גלגל הזמן חודשיים לאחור ונבדוק, למשל, מה היה קורה לו ישראל היתה נוקטת את שורת הצעדים - יהיו אשר יהיו - שבכוונתה לעשות כעת כדי להנמיך את להבות הסכסוך עם האמריקנים. אילו ישראל היתה עושה זאת לפני חודשיים, סביר להניח שהעימות עם האמריקנים כלל לא היה פורץ, ולא רק שהפלשתינים לא היו מקצינים את עמדתם, אלא גם היו נדרשים למחוות מצידם כלפי ישראל. ואילו ממשלת ישראל היתה נתפסת לא רק כמי שמגיבה כתוצאה מלחץ, אלא גם כמי שיש לה אג'נדה מדינית שהיא מוכנה לפעול כדי ליישמה.

למעשה, היתה נוצרת מחויבות של הפלשתינים לתהליך המשא ומתן והם לא היו יכולים להתחמק מכך, כיוון שכל העולם היה מבין כי ישראל היא שעושה את הצעד הראשון להפשרת הקיפאון ביחסים. כך, במקום משא ומתן עקיף דרך ערוץ אמריקני, היה מתחיל תהליך אשר יכול היה לפתוח דיאלוג ישיר בין הצדדים, דיאלוג שישראל מעוניינת בו. וכל זאת באותו מחיר שישראל תשלם עכשיו.

אבל אנחנו? תנו לנו לכבות שריפות אמריקניות ולא מדורות פלשתיניות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר