מחכים יחד, חולקים את הכאב

אנחנו חיים בעולם שהוא לכאורה אינדיבידואלי: לכל אחד עמוד הפייסבוק שלו, הטוויטר והווטסאפ. לכל אחד יש במה משלו. אבל כבר הרבה זמן לא היינו כל כך קהילתיים. הסיבה שהווטסאפ הפך להיות כה דומיננטי הוא רכיב הקהילתיות שלו: אנחנו לא לבד. כל קבוצה, בלתי נסבלת ככל שתהיה, נותנת לנו להיות חלק מקהילה. קהילת גן פשוש, משפוחה או סתם הקצ'קעס. העיקר שאנחנו לא לבד, וכן, גם אם זה כרוך בעשרות הודעות בתוך חמש דקות, שרק מנסות לבדוק מתי בדיוק מסיבת הסיום של קבוצת הפעוטות במעון של רינה.

קהילתיות גדלה תמיד בשעת משבר, ובימים הללו אנחנו מרגישים אותה בעוצמה. ביום שישי כשהדלקנו נרות החסרתי פעימה. התחושות היו כל כך דומות לכניסת השבת ערב ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל: התקווה, התפילה, וגם הכאב, הפחד והאימה הקולקטיביים, כמו גם חוסר הוודאות שהוא אולי הרגש הקשה ביותר שאפשר לשאת, ודאי שעבור הורים שאינם יודעים היכן הילד שלהם נמצא.

היום אני אמא לילדים שיום אחד יגדלו וכבר לא אוכל לומר להם לאן ללכת ועם מי, אם לעלות על טרמפ ומה בדיוק לעשות. כלומר אוכל, אבל יש סבירות גבוהה שהם "לא ישימו עלי". אנחנו נותנים להם כלים, מציבים להם גבולות, צורחים עליהם כשהם מתפרצים לכביש או מרביצים לילד אקראי, ומחבקים אותם כשאנחנו נתקלים בטוב ליבם ובטוהר שלהם. כשהם עוד איתנו בבית, אנחנו מנסים לתת להם את הכלים שיהפכו אותם לאנשים טובים, שיעזרו להם לצלוח את החיים בשלום ובטוב, באושר ובעושר. אבל יום אחד הם פורחים ואנחנו כבר לא יכולים לגונן בלי סוף. אנחנו יכולים לבקש שיישמרו, אבל לא יכולים לעשות את הבחירה שלהם במקומם, לא יכולים לחיות את החיים שלהם, להישמר במקומם, להילחם במקומם.

חטיפתם של נפתלי, גיל־עד ואייל היא התגשמות הסיוט של כל הורה. חוץ מלסמוך על צה"ל ולחכות לבשורה טובה, אין לנו מה לעשות. וההמתנה הזאת קשה. לא רק המשפחה ממתינה, כולנו ממתינים. המעגלים הקרובים לחטופים - המשפחה, החברים והקהילות - עוטפים את המשפחות באופן טבעי ומתמודדים עם ההמתנה באמצעות חיבוק ותפילות. המעגלים הרחוקים יותר - אלה שלא מכירים את גוש עציון מקרוב, אלה שמעולם לא המתינו לאוטובוס במשך 4 שעות כי זה זמן ההגעה שלו - עומדים בפה פעור מול האירוע הנורא הזה ומנסים להתמודד איתו: זה כן הטרמפים, זה לא הטרמפים, זו אשמתם, זו אשמת התחבורה הלקויה. כולם מנסים למצוא סיבה, להיאחז ב"לנו זה לא יקרה", "זה לא קרה לנו" ו"אנחנו לא קשורים לזה" (כי אנחנו לא מוכנים לגור שם וגם לא עולים על טרמפים).

ואולי פשוט להתנתק, להתרחק, ליישב את הדיסוננס באמצעות הטלת אשמה, העיקר שלא נישאר עם האימה הזאת לבד. אבל אולי כדאי לוותר על שלל ההאשמות, על הדעות הקודמות, על הסיבות, ולייחד את הזמן הזה בחיבוק משותף על אף חילוקי הדעות, להרגיש את כאב המשפחות ולקוות שהילדים ישובו בשלום לגבולם.

הכותבת היא אם לארבעה, בעלים ומנכ"ל משותף ברדיו "קול הילדים",יו"ר ארגון "הורים עובדים לשינוי"