זר, לו נקלע אתמול במקרה לאזור, היה בטוח שאנחנו נמצאים ערב מלחמה. בדמשק מצהירים נשיאי איראן וסוריה כי הם מוכנים למתקפה, בישראל מכריז צה"ל כי סיים אימון מפקדות רחב היקף שנועד לשפר את המוכנות למלחמה. אז קודם כל צפירת הרגעה. כרגע, בדגש על כרגע, אין סיבה שתפרוץ מלחמה. לאף אחד מהצדדים אין באמת אינטרס שזה יקרה, בעיקר משום שלכולם ברור שבמלחמה כזאת השאלה היא לא מי ינצח אלא מי יפסיד פחות. גם הערכת המודיעין השנתית ל-2010 מייחסת "סבירות נמוכה" לאפשרות שמלחמה תפרוץ. אין סיבה שסוריה כעת תפתח במלחמה, סתם כך. חיזבאללה מורתע מ-2006 וחושש לאבד את בסיס כוחו בלבנון, וחמאס עוד מלקק את פצעי עופרת יצוקה וחרד לאבד את שלטונו. ולמרות כל ההיגיון הזה, יש איזו תחושה של אי ודאות באוויר. הסיבה המרכזית לכך היא איראן, שלא במקרה היתה גם הקטליזטור בתרחיש שפתח את תרגיל "אבני אש" 12, ולפיו - כדי להימלט מהמצור בעניין הגרעין - היא אונסת את חיזבאללה לפתוח במלחמה עם ישראל. כך היא לא רק מרוויחה זמן אלא גם מונעת מישראל לתקוף אותה, משום שחיל האוויר יהיה מרותק לאזור בניסיון לשבש את שיגורם של עשרות אלפי טילים לעורף הישראלי. יכולים להיות גם תרחישים אחרים. למשל העברה של "נשק מפר איזון" מסוריה לחיזבאללה, או תקיפה (אמריקנית או ישראלית) באיראן, שתוביל בהכרח להסלמה באזור. ומשום שהמודיעין לא יודע לפסול אף אחת מהאפשרויות האלה או אחרות, מגביר צה"ל את ההכנות, מאיץ אימונים ומבצע שורת צעדים גם בעורף - למשל חלוקת ערכות מגן או ניסויי צופרים - שנוטעים לרגע את החשד שמישהו שם יודע משהו שאנחנו לא יודעים. אז זהו, שלא. כרגע. וכדי שהרגע הזה יימשך זקוקה ישראל לשני דברים עיקריים: לשיקול דעת מדיני וביטחוני שימנע הידרדרות (כולל הימנעות מאמירות מסלימות), ועוד יותר מכך: לעניין החמקמק הזה שעומד בבסיס קיומנו כאן, זה שעובר כחוט השני מביירות לטהרן, מדובאי ועד דמשק - הרתעה.
