נכון שאתמול נחשף קלקול מרכזי בהליך קבלת ההחלטה הישראלית בסוגיית העיסקה לשחרור גלעד שליט. דברי "בכיר בלשכתו של בנימין נתניהו", המיוחסים לפרופ' עוזי ארד, כאילו הרמטכ"ל גבי אשכנזי נוקט עמדה כיושב ראש ועד ההורים של החיילים - מקוממים ומגונים. אשכנזי מבטא את דעתו ביושרה, והיא מוצקה כבר מזה זמן רב. הוא מוכן לשלם את המחיר הכבד, וגם מי שכמוני שולל את ההסכמה לשחרר 980 מחבלים תמורת חייל יחיד אינו מעלה על דעתו כי הרמטכ"ל מונע מטעמים זרים ולא ענייניים. לעומת זאת, תהליך קבלת ההחלטות נכון גם אם הוא נתפס בעיני קצרי הרוח בחברה הישראלית כמסורבל ומגושם ואיטי. העניין הנקודתי שבו עוסקים שבעה שרים בכירים - גורלו של חייל יחיד המשתייך לעם שפדיון שבויים הוא פרק חשוב בנרטיב ההיסטורי שלו - מסתעף לכדי קונספציה שלמה. שליט לעומת רון ארד; משמעות תרועת הניצחון של חמאס מול הרשות הפלשתינית; ומול ישראל; ובהשוואה לניקולא סרקוזי המסרב לדון עם איראן אפילו בשחרור של רוצח אחד כנגד אזרחית צרפתייה; ומי יערוב כי לעתיד ינהגו ממשלות ישראל על פי מסקנותיה של ועדה בראשות מאיר שמגר; וכיצד ייסכר פיה של ישראל שתתלונן כאשר ממשלות אחרות ישחררו מחבלים רוצחים אשר נתפסו בשל מעשה פיגוע על אדמתן? והרשימה עדיין ארוכה. ומנגד - מה חייבת ישראל לעשות בהיעדר חלופה? בהיעדר מידע? ומדוע לא הוכנס אגף המודיעין לתמונה מיד בהיוודע דבר החטיפה? וכיצד ניהלה הממשלה הקודמת משא ומתן כושל ומרושל? ומה ייעשה בלי אופציה לפעולה צבאית- נחוץ דיון מורכב, שיכלול את כל המרכיבים יחד, וכל אחד לחוד, והכרחי שמקבלי ההחלטות יתייצבו פנים אל פנים מול הכואבים, בני משפחת שליט מזה וקרובי השכולים מזה. אין ביטחון שהממשלה תקבל החלטה נכונה. החלטה נכונה תלויה בנקודת מבטו ובהשקפתו של המתבונן והבוחן. אך יש ביטחון כי הליך קבלת ההחלטה נכון, גם אם הוא גוזל עוד כמה ימים, שהם כאין וכאפס לעומת שלוש שנים וחצי של בדידות בעזה.
