לכאורה, בניסוי האיראני אתמול לא היה הרבה חדש. זהו ניסוי רביעי של הסג'יל (הניסוי הראשון והשני נכשלו; השלישי הצליח; וכנראה שגם הרביעי), טיל דו-שלבי המונע בדלק מוצק, לטווח מוצהר של יותר מ-2,000 ק"מ. ובכל זאת, צריך להיות מודאגים. בראש ובראשונה מהקצב: ניסוי משמעותי שביעי בתוך שנתיים - של סג'יל או של משגר לווייני. המשמעות היא שאיראן עובדת מהר, מייצרת ומנסה, במלוא הכוח והכסף, והכל כדי להפוך את הסג'יל למבצעי כמה שיותר מהר. מה זה אומר ליהודים? שאיראן מבינה שייקח לה כמה שנים, במקרה הטוב, עד שתהיה לה יכולת גרעינית. על הפער הזה היא רוצה לגשר באמצעות הקמת מערך מבצעי משמעותי של טילים - אם תרצו, קטיושות ארוכות טווח - שיאפשרו לה לשגר לכאן לא טיל בודד אלא מטחים-מטחים. הטילים האלה אמורים להיות המענה האיראני למקרה שישראל תתקוף את מתקני הגרעין שלה - מתקפת טילים משמעותית שתקשה על החץ ליירט את כולם, ותבטיח היקף נפגעים גבוה ונזק משמעותי לעורף הישראלי. כל זה, כמובן, אמור להרתיע את ישראל מלתקוף. אבל לא רק אותנו. מומחים מסבירים שלטיל הזה יש פוטנציאל גדול בהרבה מ-2,000 ק"מ, והוא יכול להוות בסיס לטילים לטווח של 3,500 ק"מ בקירוב, מה שיביא את טהרן ללונדון. מכאן כבר אפשר להבין את הדאגה במערב נוכח הניסוי האיראני, ואת הודעת האמריקנים כי תרגיל ההגנה מפני טילים שיערכו בחודש הבא ידמה התמודדות עם מתקפת טילים איראנית. בתרגיל הקודם שערכה ארה"ב היה האויב צפון קוריאה. העובדה שהפעם זאת איראן מלמדת שבניגוד לחששותינו, בוושינגטון מבינים היטב את האיום שמציבה בפניה טהרן. הניסוי שבוצע אתמול מעיד שאת הטילים האירנים כנראה כבר לא ניתן עצור, אבל יחד עם הסנקציות יש בהחלט סיכוי שנראה ב-2010 מאבק בינלאומי משמעותי בעניין הגרעין האיראני.
