בני יהודה: נוסטלגיה וכאב

בני יהודה ירדה לליגה הלאומית, ועבורי זה מרגיש כמו סוג של יום אבל לאומי. ואני לא מגזים. בכל מקום אנשים שבדרך כלל מחייכים אלי וצוחקים איתי, פתאום מביטים בי במין מבט של רחמים ומנסים לנחם אותי במשפטים כמו "איך זה קרה? כל כך תחסרו לנו. כואב הלב". רק חסר שהם יוסיפו "תנוחמו מהשמיים ושלא תדעו עוד צער", ואני קורע את החולצה לאות אבל.

התמונות של אוהדי בני יהודה ממררים בבכי ומתאבלים, ממש כך, בעקבות הירידה לליגה הלאומית, העלו את השאלה מה מייחד את המועדון הזה כל כך? אקח את עצמי כדוגמה. לא נולדתי בשכונת התקווה, אבל בתור ילד התאהבתי בבני יהודה עונה אחת לאחר שהם לקחו אליפות היסטורית. לא ידעתי שזה יעלה לי ב־25 שנים של סבל ושל לחץ דם גבוה, אבל התאהבתי בשכונה, באווירה בקהל, בברזיל הקטנה.

כי בני יהודה היא לא עוד קבוצה בליגה. בני יהודה היא הקבוצה היחידה בליגת העל שמייצגת שכונה. היא מלכת השכונות. בני יהודה היא תמיד הקבוצה השנייה של אוהד הכדורגל הישראלי הממוצע.

לא משנה אם זה מכבי, הפועל או בית"ר - לכל אחד מהם יש חבר, אח, דוד, גיס שהוא אוהד בני יהודה, ואשר בשבילו הוא החזיק אצבעות שבני יהודה לא תרד. כי בני יהודה מזכירה לכולם את הנוסטלגיה, את הכדורגל של פעם, את התמימות שאבדה.

עם כל האוליגרכים ואנשי הכסף הגדול שבאים והולכים בכדורגל הישראלי, בני יהודה היא היחידה שנשארה הצנועה והסימפטית, זאת שמגדלת דורות של שחקני נוער מוכשרים ולבסוף מוכרת אותם לקבוצות הגדולות, כי חייבים לשרוד. אם הכדורגל הישראלי הוא קניון גדול עם מתחם אוכל מכל הסוגים, בני יהודה היא הפלאפל הקטן והישן מאחורי הקניון, זה שפתוח רק עד 14:30 אבל הכי טעים בעולם, שתמיד יש בו אווירה של צניעות ואין שום הבדלי מעמדות. בימים ש"שכונה" הפכה למילה גנאי, בני יהודה היא שכונה במובן הטוב של המילה: חום, אהבה, צניעות, פשטות, תמימות, נוסטלגיה נעימה.

הירידה הזאת כואבת במיוחד כי האופציות האחרות - מכבי פ"ת ורמת השרון - פשוט מיותרות (מבחינתי) בליגה: בלי קהל, בלי צבע. במשך רוב העונה כולם צעקו את אותה סיסמה, אוהדים ואנשי תקשורת יחד: "בני יהודה לא תרד". לא כי חשבו שמגיע לה להישאר אחרי שספגה אינספור שערים בדקה ה־90, לא כי האמינו שאחרי שהפסידה לכל קבוצות התחתית מקומה בליגת העל.

הם לא צעקו את זה מאמונה אלא מתוך תחינה ובקשה. אבל זה לא עזר. בעטנו כל כך הרבה פעמים בדלי שאם היינו מדויקים ככה בבעיטות לשער היריב, כבר מזמן היינו מבטיחים את ההישארות בליגת העל.

זאת היתה עונה קשה, כואבת, ובשונה ממאבקי הישרדות קודמים היא נגמרה בסיום טראגי, והשיר שמתנגן לכל אוהד של בני יהודה בימים אלה הוא משירו של "המלך", שכמו בני יהודה היה גם הוא אהוב על כולם: "אוהב, כואב וסובל".

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!