רצועת עזה - האיזון הפרדוקסלי

הסבב האחרון ברצועת עזה מחדד את השאלה בנוגע למהות האינטרס האסטרטגי של ישראל באזור זה, כמו גם את השאלה בנוגע לאסטרטגיית הפעולה הרלוונטית. נדמה שישראל מוצאת עצמה בריטואל של סבבים אלימים, שמרווחי הזמן ביניהם קצרים מציפיותיה, מה שכנראה מעיד על שחיקת ההרתעה שאותה היו אמורים לספק מהלכים צבאיים דוגמת עופרת יצוקה ועמוד ענן.

בהיעדר הסכמה או הבנה רחבה של האינטרס הישראלי ברצועת עזה עלול לפשות תסכול ציבורי, שבתורו יהפוך ללחץ על ממשלת ישראל "לעשות מעשה". בשילוב של לחץ פוליטי עלולה הממשלה למצוא עצמה נדחקת לקרן זווית, בנתיב של מבצע צבאי רחב היקף, שאחריתו לא תשרת בהכרח את האינטרס האסטרטגי הרחב.

האינטרס האסטרטגי של ישראל ברצועה הוא חמאס כגורם שלטוני ומתפקד בעת הזו וככתובת אחראית - גם אם לא באופן רשמי, אך בה בעת מורתע ומוחלש מבחינה צבאית. הפרדוקס טמון בעצם השניות המתחייבת בהתנהלות הישראלית: מצד אחד, כדי לשמור את חמאס כגורם שלטוני מתפקד יש למצות באופן מושכל את שיתוף הפעולה הכלכלי, האזרחי והתשתיתי כך שחמאס יספק את צורכי האוכלוסייה המקומית ויזכה ממנה ללגיטימציה. בה בעת, יש למצוא את האיזון הנכון בכל הנוגע לפגיעה ביכולותיו הצבאיות של חמאס ובמאמצי התחמשותו ולפגוע באינטרסים חיוניים שלו כל אימת שהשיגרה מופרת, וזאת כדי לשמר ולתחזק את ההרתעה. נדמה שעד היום מצליחה ישראל לייצר את האיזון העדין והמורכב הזה, גם אם הסבב האחרון היה חריג בהיקפו ולכאורה חרג מגבולות המשחק הלגיטימי בעיני ישראל.

במקביל, מתחייבת הבנה ישראלית לגבי המציאות העזתית, שבה פועלים כמה שחקנים מעבר לחמאס, שמספרם גדל בהתמדה ושאיפתם היא לערער את מעמדו של הארגון. במובן זה חמאס מאותגר באופן שהופך את ישראל לשותפה בעל־כורחה. לישראל אינטרס מובהק להחליש את השחקנים היריבים של חמאס מכיוון שאלו, בעצם התנגדותם לחמאס, פועלים נגד ישראל באמצעות טרור רקטי.

נדמה שבמציאות המסוכסכת שבה פועלת ישראל, אין חלופות טובות למול חלופות רעות. במובן זה מדובר במציאות שבה נדרשת ישראל לבחור בין חלופות בעייתיות ולעצב את החלופה הפחות גרועה מכולן. הקריאה לכיבוש הרצועה, ניקויה מקני הטרור ולאחר מכן המחשבה למי מעבירים אותה, משקפים התעלמות מהמורכבות האסטרטגית המאפיינת את הזירה.

הסלמה ברצועת עזה ומיטוט שלטון החמאס שם לא ישרתו את התהליך המדיני ויציבו בפני ישראל אתגרים מורכבים הרבה יותר. קשה לראות את הרש"פ או את מנגנוני הביטחון שלה שבים לשלוט ברצועת עזה "על כידוני צה"ל", וזאת מעבר לעובדה הבסיסית שאין לרש"פ ולפת"ח בסיס לגיטימציה ותמיכה רחב דיו כדי לפעול ברצועה ולנהלה בהיגיון מדינתי - מונופול על הפעלת הכוח. חיבור מחדש של רצועת עזה לאיו"ש פירושו בעת הזו סיבוך המציאות הקיימת.

האתגר הישראלי הופך למורכב עוד יותר בימים אלו, לאחר שחמאס הוצא אל מחוץ לחוק במצרים. לעובדה זו משמעות לגבי יכולת התפקוד של חמאס כגורם שלטוני, המצליח לספק את צורכי התושבים. אלא שהקושי הזה יכול להתברר גם כסוג של הזדמנות - שוב סוג של היגיון פרדוקסלי - להגברת הסיוע האזרחי לרצועת עזה ולדרבון חמאס לחיזוק אחיזתו ברצועה ולאכיפת מרותו על הארגונים הסוררים. אמנם יש מי שיראו במהלך מהסוג הזה התרחקות מרעיון ההתנתקות מרצועת עזה, מהלך משלים הכרחי להתנתקות משנת 2005, אבל כבר אמרנו שהברירה הישראלית היא לא בין חלופה טובה לרעה. על ישראל נגזר לשכלל את יכולת הפעולה במציאות דיאלקטית, לשכלל את היכולת לפעול באופן פרדוקסלי, להנחיל את המורכבות הזו לציבור ולשיח ולהגדיל ככל האפשר את מרווחי השקט שבין סבבים אלימים.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!