הסירוב להכיר, והזכות ללאום יהודי

מה לא עשה השמאל שלא לשמוט את החלום באספמיה ששיווק לנו? עומד הצד השני לחלום ומטיח בפנינו: איננו מעוניינים לסיים את הסכסוך; איננו מכירים בזכות העם היהודי על שום חלק מארץ ישראל, אפילו לא על ת"א פינת פלורנטין. הכל אדמת ווקף מוסלמית השייכת לפלשתינים הקיימים מאז בריאת העולם (השבוע גילו עדות ל"מפץ הגדול" ומייד שאלו "מי גרם למפץ?" מה השאלה? הפלשתינים).

אבל בשמאל עסקים כרגיל. נחום ברנע ביכה השבוע את תולדות תשעת חודשי המו"מ האחרונים: "בכל התערבות יש שניים, אחד נוכל ואחד טיפש. זה נכון גם לגבי הסכסוך הישראלי־פלשתיני; בסיפור הזה רה"מ שלנו איננו הטיפש". ברנע מומחה בהזרקות ארס כלפי יריבים פוליטיים, אבל עומק ההשחתה המוסרית בכתיבתו הוא עמידתו העקרונית לצד הפלשתינים. מסכן אבו מאזן, כתב, יכול היה לרַמות כערפאת, אבל בחר להיות ישר ולומר "קודם כל - לא". ואז, אבוי, "נפל בפח".

מה לנו סאיב עריקאת ונביל שעת' ושאר "אוהבי ישראל", אם עיתונאים רבים בקרבנו מקבלים את הנרטיב של חבורת רמאללה, שלפיו ישראל רק משחקת בפלשתינים ואינה מעוניינת בשלום? לא בכדי השתמש ברנע בדימוי ההתערבות. כך עשה במשך שנים המחנה שלו: הימר על עתידנו, משום שאצה לו הדרך להיפטר מ"השטחים" כפי שכונתה ארץ חיינו.

נחזור שוב: הדרישה להכרה במדינה יהודית אינה גחמה. היא לב ושורש הסכסוך פה במאה השנים האחרונות: האם יש ליהודים כעַם זכות על חלק כלשהו בארץ הזאת. אם אין הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הסכסוך ימשיך גם לאחר שייחתם "הסכם השלום" המיוחל. אם ישראל אינה מדינתו של העם היהודי, הרי שאין ליהודים שום זכות על אדמה כלשהי פה, אלא הם גזלנים וקולוניאליסטים גם בגבולותיה הצרים של ישראל.

מכיוון שכך, תנועת החרם הבינלאומי ואלף ארגוני השמאל ימשיכו את המאבק בתוך ישראל הקטנה - גם פה תגויס הטענה השקרית של "אפרטהייד", שהרי יש פה 20 אחוז לא יהודים, ואילו חוק השבות חל רק ביחס ליהודים. למרות שיש לערבים זכויות אזרח שוות, אין להם זכויות לאומיות, ולכן תגיע הדרישה למעמד אוטונומי עבור ערביי ישראל, שהרי אין ליהודים זכות כלאום גם על ישראל הקטנה. מדינה "יהודית־דמוקרטית" תוגדר כאתנוצנטריות גזענית (כך מתייחסים לזה כבר היום ב"הארץ") ויגברו הקולות בעולם להפיכת ישראל ל"מדינת כל לאומיה" ולהסרת הסממנים היהודיים הרשמיים.

* * *

"מה תעשו עם 21 אחוז פלשתינים?" שאל שעת' ברדיו. זה אחד השקרים הנפוצים. מדובר במיעוטים שונים - מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, דרוזים ועוד, שרבים מהם אינם מזדהים כפלשתינים. אבל נניח: "מה נעשה איתם"? הם מקבלים כבר עכשיו זכויות אזרח שוות, הרבה יותר מכל ערביי המזרח התיכון; עובדה שאינם רוצים לקבל אזרחות פלשתינית.

אבל זכות לאומית בישראל יש רק ללאום אחד שזו מדינתו היחידה בעולם: היהודים. ההכרה בזה היא התנאי החשוב ביותר להשגת סוף הסכסוך וקץ התביעות. זה נייר הלקמוס לבדיקת כנות כוונותיהם. הסירוב להכיר בזה צריך להאיר את עילת הקיום של הסכסוך: לא טריטוריה, אלא עצם קיומנו הלגיטימי כעם יהודי על אדמתו. אינכם מבינים?

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!