אווירת המלחמה מיותרת
ההזנחה של הממשלה בראשות אהוד אולמרט המיטה על ישראל את עיקר מכת המסתננים מאפריקה. היא לא טרחה למתוח את הגדר לאורך הגבול עם מצרים, ואיפשרה את ההסתננות הסיטונית לתחומי ישראל. דווקא זו שבראשות בנימין נתניהו עשתה כן, ושמה קץ לזרימה השופעת מאפריקה דרך מצרים לארץ.
לאור ההצלחה הזאת, ששוב אין הם מגיעים לכאן (אם כי אתמול נלכדו לראשונה 10), איני מבין את הלהיטות שבה עוסקים השלטונות בגירושם. יש לעשות זאת בדרכי נועם, בנדיבות, באמפתיה. אווירת המלחמה הנוכחית מיותרת ומזיקה, והגיעה אתמול לשיאה במהלך האנטי־דמוקרטי של מירי רגב ויולי אדלשטיין, שלא הניחו לנציגיהם להידבר עם חברי כנסת במשכנם.
"פרלמנט" פירושו הידברות, או לדבר, ואם לא יוכלו לדבר בכנסת יתחילו להשליך בקבוקי תבערה ברחוב. לאן נעלמה התבונה? מה קרה לנו, ולערכים הדמוקרטיים של החברה הישראלית?
רק שעכשיו נוצרה מציאות חדשה, זו שנגרמת כאשר מתברר כי תבונת חכמים רבים אינה מספקת כדי לתקן משגה של חמום מוח אחד. פשרנות ממשלתית תובן בטעות כחולשה. במקום להיכנס למצב רוח של עימות יש מקום לשלושה צעדים:
על הממשלה להמשיך במאמצים לשכנע את המסתננים לצאת את הארץ, ואף להגדיל את הפיתוי הכספי; עליה גם ללחוץ על הישראלים שמדיחים אותם לצאת למאבק בכיכרות לזמן חלק מהמסתננים לשכונותיהם היוקרתיות בצפון תל־אביב ובערי השרון, כדי לשחרר את הלחץ מעל תושבי דרום העיר; ורצוי לנסות להידבר עם הנהגתם על האפשרות שיגיעו למספר מוסכם של אפריקנים אשר יישארו בארץ, והאחרים ייצאו.
בפני הנותרים צריך לפתוח אופציה ללמוד מקצוע, ולא להיות רק רוחצי כלים במסעדות וחוטבי עצים ושואבי מים, ואולי גם להסתפח - אם רצונם בכך - לעם היהודי.
