שוב הוחמצה הזדמנות
תמיד יש נייר לקמוס ציבורי לאמוד חוסן או חולי של פעילות פוליטית. כאשר הימין הקיצוני חובר לשמאל הבלתי מבוקר ולמגזר הערבי כדי לסכל מהלך של המרכז האחראי, ברור לגמרי כי תוכנו של הצעד המוצע ראוי ויעיל ומועיל. רק ש"ספסרי המצוקה" - כפי שכינה אותם אתמול השר בדימוס בני בגין - לא יניחו לטובת הציבור לגבור על האינטרס הפוליטי הצר שלהם. כך הלכה לעולמה התוכנית להסדר סוגיית קרקעות הבדואים בנגב, "ניצחו אראלים את מצוקים".
בגין הציע לבנימין נתניהו לוותר על הפיכת הצעתו לחוק. מפני שלא נמצאו לו עוד תומכים. הוא הפך יתום. ראש הממשלה הסכים. כך גם הוצע ב"ישראל היום" למראה ההתפרעות הבדואית ברשות הרבים. אין כופים עד שיאמר "רוצה אני".
בגין ואהוד פראוור וצוותיהם, ולפניהם השופט אליעזר גולדברג, ניצבו מלכתחילה בפני מציאות קשה של ניגוד עניינים מובהק בין הבדואים לבין המדינה, ובינם לבין עצמם. היו רגשי זעם עזים ואינטרסים שנגחו זה בזה, ואילו המדינה והבדואים ציפו מהם להשלים את "ריבוע המעגל" - פעולה שלא צלחה מאז ימי הגיאומטריה האאוקלידית ביוון העתיקה.
בגין לא הביא לממשלה הצעה מושלמת, אלא כזאת שבנסיבות הקיימות בנגב וברישומי הטאבו היתה הטובה מכולן. היה בה כדי לקדם את רווחת החיים של הבדואים ולשמר את האינטרס הלאומי. רוב הבדואים יודעים. הם רוצים. אבל גם על קהלם השתלטו אותם "ספסרי מצוקה", שלא יניחו לציבור ערבי להגיע להבנה עם המדינה.
בה במידה עוררה ההצעה התנגדות של ארגונים יהודיים, שמלבים איבה בסרבם להעביר לבעלות הבדואים אף לא פיסות קרקע בינוניות. בגייסם את מפלגות הימין לא נותר מי שיתמוך בחוק, לבד מן השכל הישר וכמה מהמסתופפים בצילו.
הפוליטיקה הישראלית חזרה אל נקודת ההתחלה, שהיא גם נקודת הרתיחה. שוב מאבק על הקרקע. שוב הריסת בתים. אם נציג חד"ש דב חנין מאמין לעצמו - שעם ביטול החקיקה נמצאה נקודת התחלה למשא ומתן - כי אז הוא מצוי בתהום התמימות. זה עניין ל־20 שנים. שוב הוחמצה הזדמנות.
הכל היה נראה סביר אילו סיכול החוק שירת אינטרסים ממשיים של אחד הצדדים. אך לא כן. רוב הבדואים המייחלים לקדמה כלכלית וחברתית מבינים שהסדר הקרקעות של בגין־פראוור היה יכול לפתור את בעייתם. אך במגזר הערבי הולך ונוצר דפוס פעולה ששום דבר הגיוני ויעיל אינו מתקבל אם הוא מלווה בשיתוף פעולה עם היהודים.
לאחמד טיבי אין הסדר טוב מזה. גם לא ליריב לוין. ממילא אינם יכולים ורוצים להידבר ביניהם. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש הקופחת של הנגב הרותח באוהלי קידר ובמחנות צה"ל וביישובים היהודיים המתבצרים מאחורי גדר.
