כמעט את כל חיי הבוגרים העברתי בקולנוע. התבגרתי בדימונה בצד מכונת ההקרנה, האולמות, הקופות וכרזות הפרסום. זו היתה אהבתי האמיתית והיא תישאר איתי, כנראה, עד יומי האחרון. למדתי כי אמנם כוכבי הסרטים, הבמאים, התסריט והעלילה הם חשובים, אך חשובה לא פחות מהם היא היכולת השיווקית.
הקולנוע הוא מוצר התרבות העממי ביותר וככזה הוא חייב להיות נגיש לקהל, לדבר אל ליבו. עד היום אני זוכר את חבורות הנערים שהתכנסו והקשיבו בפה פעור לאלה שהצליחו להיכנס לאולם. באותם ימים ידעתי כי אעשה ככל יכולתי כדי שרבים ככל האפשר יוכלו להיכנס לאולמות הקולנוע וליהנות. אחת מפעולותיי הראשונות היתה ייזום המבצע "שני סרטים בכרטיס". עד היום אני גאה בכך.
בינתיים, הקולנוע השתכלל. הוקמו מרכזים ענקיים, וחוויית הצפייה הפכה למרהיבה. התוצאה לא איחרה לבוא - עלייה מרשימה במספר כרטיסי הקולנוע הנמכרים בישראל, ובייחוד לסרטים ישראליים. רוב הצופים עדיין אינם יודעים כי אנחנו כבעלי בתי הקולנוע מוכנים לעשות רבות כדי להרחיב את התפוצה, אולם הבעלות על הסרטים אינה בידינו.
האולפנים בחו"ל, המשקיעים הון עתק, אינם מאפשרים לנו לקבוע את המחירים. ברמת התמרון הנמוכה יחסית העומדת לרשותנו החלטנו, בדומה לארצות רבות, ליצור את "יום הקולנוע", יום שבו הצופים ייהנו ממחירי כרטיס נמוכים (10 שקלים לכרטיס ו־14 שקלים לסרט בתלת־מימד) וכך להגביר את מעגלי הצפייה.
הצופים המתרגשים הם נשמת הקולנוע. אני מקווה כי גישה זו תגיע גם לתיאטרון, להיכלי המוסיקה, לספריות ולמוזיאונים. כשגישה זו תשלוט, נחיה כולנו בסרט אחר לגמרי.
הכותב הוא מבעלי ה"סינמה סיטי"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו