השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "וירא". סיפורים מכוננים רבים מופיעים בפרשה שלפנינו: הכנסת האורחים של אברהם ושרה לשלושת המלאכים, המבשרים להם בסוף האירוח כי אחרי שנות עקרות רבות (של שרה) ייוולד להם בן; ניסיונות אברהם להציל את סדום מחורבן (בניגוד לנח, שלא מוזכר כל מאמץ מצידו להציל את העולם מחורבנו); בריחת לוט מסדום אחרי חורבנה; ירידת אברהם לארץ פלשתים וסיפור לקיחתה של שרה אל ביתו של המלך (אירוע המסתיים בכריתת ברית בין אברהם למלך המקומי) ועוד.
אולם דומה שהסיפור המפורסם והמשמעותי ביותר בתולדות עמנו הוא זה המתאר את עקידת יצחק. רק מקריאת המילים "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעולה", מתעוררת בנו צמרמורת. האם יכולה להיות איזושהי סיבה בעולם שתצדיק הריגת בן על ידי אביו? מדוע יתבע זאת האלוקים ממנו?
אפילו אם נתאמץ ונמצא הסבר טוב, נצטרך להבין מדוע בסופו של דבר התבטל הצורך בקיום המעשה הנורא, כפי שאכן מתארת התורה במילים המפורסמות "אל תשלח ידך אל הנער". יש שלמדו מסיפור העקידה כי האלוקים אינו כפוף לאמות מידה מוסריות וממילא גם האדם אינו כפוף להן, וכי דבר האלוקים גדול מכל אמת מוסרית ולכן חובת הציות לו היא מוחלטת. קשה לקבל פרשנות זו. בתחילתה של הפרשה אנו מוצאים את אברהם נאבק על קיומה של סדום ומשתמש במילים "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט". חכמינו בתלמוד מוסיפים כי מעולם לא עלה על דעתו של האלוקים כי אברהם יקריב את בנו כקורבן.
זאת ועוד, אם אמנם המסר הוא שדבר האלוקים גבוה מכל אמת מוסרית, היה ראוי שאברהם יבצע את הפעולה הלא מוסרית הזו הלכה למעשה, וכך נלמד לחקות זאת בעתיד.
הפסוק המשמש מבוא לפרשת העקידה מתחיל במילים "ויהי אחר הדברים האלה"; סוג של הקדמה שלכאורה אמורה לקשור בין המתרחש קודם למתחולל עכשיו. הבעיה היא שלא ברור לאילו דברים מכוון הפסוק. יש שביקשו לקשור את העקידה להסכם שכרת אברהם עם המלך הפלשתי, כלומר ראו בעקידה סוג של עונש.
אחרים הצביעו על דברים (מילה מקראית במקום ויכוחים) שהתרחשו בין יצחק וישמעאל בנוגע למידת הנאמנות לאלוקים ולמצוותיו. החיסרון בהסבר זה הוא שאין בפסוקים כל רמז וזכר לדיאלוגים כאלה ביניהם.
באחד המדרשים מופיע התיאור הבא: "אחר הרהורי דברים שהיו שם, מי הירהר? אברהם הירהר ואמר 'שמחתי ושימחתי את הכל ולא הפרשתי לאלוקים לא פר אחד ולא איל אחד'. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'על מנת שאומר לך שתקריב לי את בנך ולא תעכב'".
כיצד אנו יודעים מה הרגיש אברהם? אחרי שהוא כורת ברית עם אבימלך מלך גרר "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם השם אל עולם ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים"; הפסוקים מתארים אדם שהגיע לפיסגת הישגיו.
המדרש ביקש לתאר את החתירה של אברהם למשמעות. אברהם שואל את עצמו 'האם סיימתי את תפקידי, הרי לא הקרבתי מספיק'. אלוקים אומר לו באמצעות הציווי להקריב את קורבנו, 'תנוח דעתך אברהם. כל חייך הם קודש למשימה. אני יודע כי גם אם אבקש ממך את בנך אתה תיתן לי אותו'. בוודאי אין האלוקים רוצה וחפץ בפעולות לא מוסריות, והקרבת אדם היא אחת מהן.
אבל כדי ליצור עם מוסרי יותר העם היהודי יצטרך לעבור מסלול ייסורים ומסירות נפש שיהיה כרוך בעקידות רבות לצערנו. זה המסר שרצה האלוקים להעביר לאברהם. הייעוד של האדם אינו למות בעקידה אלא לחיות בעקידה. כשנצטרך, נדע לעשות את המוטל עלינו גם במסירות נפש, אבל השאיפה האמיתית היא שנדע לחיות בעקידה.
משמעות ראשי התיבות של המילה "עקידה" היא "על קידוש השם", היינו בדרך המוסרית, הראויה והנכוחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו