פלירט עם איראן, חתונה עם ישראל

הפגישה בין אובאמה לנתניהו, אתמול בבית הלבן, היתה טובה. על פי ההצהרות של שני המנהיגים אפשר לראות כי השניים מעדיפים להיות בסוגיה האיראנית מתואמים.

אובאמה מעדיף לפעול בערוץ האיראני עם דגש על דיפלומטיה, נתניהו, להבדיל, עם דגש על סנקציות ואיום צבאי. אבל השורה התחתונה היא שאחרי שבוע של רומן אמריקני־פרסי, חזרו אתמול בוושינגטון, אחרי פגישה אחת עם נתניהו, לדבר כמעט באותה שפה, והחזירו לשולחן את האופציה הצבאית. במקביל אולי גם ביקשו להזכיר כי בין ארה"ב לישראל זה לא סתם רומן של סוף קיץ כי אם חתונה מבוססת עם הרבה מחויבויות והרבה תיקים.

אובאמה ונתניהו בחרו לשים דגש על הדברים המוסכמים: השניים לא רוצים שאיראן תשיג נשק גרעיני, הם לא מסתפקים במילים, הם רוצים לראות מצד איראן מעשים. הפגישה נראתה כמו תיאום עמדות בין שותפים. אפלו לא ברור למי היה יותר חשוב ליישר קו. אבל השורה התחתונה היא שהיה תאום כוונות, כשאיראן ממשיכה להיות על הכוונת.

עם זאת, יש דבר אחד שבו בירושלים ובוושינגטון לא מסכימים וזה עניין הסנקציות: האמריקנים, שבחרו במשא ומתן עם האיראנים, סבורים כי הקלה בסנקציות אפשרית רק אחרי בירור ובדיקה כי האיראנים אכן ממלאים התחייבויות יכולה להיות תמריץ להמשך מוצלח של המו"מ. ישראל מאמינה כי בלי סנקציות אפילו קשות יותר, הסיכוי הקלוש של המו"מ עם האיראנים בכלל לא קיים.

נשיא לענייני פנים

אובאמה הוא נשיא שמעדיף לעסוק בנושאי פנים. שפת הגוף שלו מול המצלמות שידרה אתמול מצד אחד קירבה לנתניהו (לא חסך בטפיחות), אולם מצד שני גם עייפות מהנושא האיראני. כך היה גם בסוגייה הסורית, כשפתאום במהלך ישיבת קבינט בוושינגטון, אחרי בלי סוף השערות ודיונים בתקשורת ובין חברי קונגרס, על תקיפה או לא תקיפה בסוריה, בא הנשיא ואמר כי ישנם נושאים אחרים בוערים על הפרק.

יש להניח כי לאובאמה ולנתניהו, לא היו אתמול אותן דאגות. נתניהו, מן הסתם, מודאג בעיקר מהצנטריפוגות האיראניות. אובאמה, לעומתו, היה הרבה יותר מוטרד מ"סגירת הברז" שבו מאיימים הרפובליקנים.

עבור אובאמה המשימה הרבה יותר קשה. הוא צריך לזגזג בין מציאות לחלום. בין המצוי לרצוי. בין אידיאולוגיה לפרקטיקה. אצל נתניהו קשה להגיד שאין קו ברור בכל הקשור לאיום האיראני והצלחה להפוך את האיום לבעיה כלל־עולמית.

אלא שנתניהו צריך יהיה עתה להבהיר בהמשך ביקורו בארה"ב: אמנם הוא הצליח להפוך את פרויקט הגרעין האיראני לבעיה עולמית, אבל לאיראנים יש בעיקר בעיה ישראלית. ואולי בגלל זה אנחנו לא יכולים - למרות כל הרצון הטוב - להיות חלק מהמסיבה הפרסית.

בסופו של דבר דומה כי המחוות שהעניק נתניהו לאובאמה בעניין הפלשתיני ובעניין הסורי זכו להערכת אובאמה. הנשיא האמריקני אוהב לעשות את הקשר בין איראן לפלשתין אבל דומה כי הוא יותר מאמין באבו מאזן מאשר רוחאני. הוא יודע כי בלי נתניהו אין סיכוי למשא ומתן עם הפלשתינים. גם זו סיבה ששני המנהיגים שלא חולקים את אותה אידיאולוגיה למדו לעבוד יחד והבינו כי הצלחת האחד, בנושאים שונים, תלויה במידה רבה בשני.

נתניהו הגיע לפגישה עם אובאמה כמו רופא עיניים. הוא בא לראות את מצב העיניים של מארחו. הוא רצה לוודא כי זה לא נפגש עם רוחאני עם "עיניים עצומות לרווחה" כמו הנובלה והסרט שנעשה על פיה. ראש הממשלה שמע ממארחו כי הוא הבטיח להיכנס לשיחות "בעיניים פקוחות". בכל מקרה האופציה של "עיניים עצומות" נועזת מדי לאיראנים. משמרות המהפכה מתקשים אפילו לקבל שיחת טלפון תמימה. נאום נתניהו היום חותם את העצרת, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאפילוג של סיפור הגרעין. הפצצה קרובה יותר. נתניהו נראה מרוצה - כנראה כי הוא הבין, כי גם עכשיו אמריקה יודעת.