מחילה מהצד הלא נכון

בין כסה לעשור זכינו לעוד מאמר הטופח על חזה כולנו בקריאת "חטאנו, פשענו". תחת הכותרת "עת למחילה", פירסמה עו"ד טליה ששון מאמר ב"ידיעות אחרונות" ובו כתבה כיצד יום הכיפורים מחבר גם חילונים אל יהדותם; עלינו לבקש מחילה, כתבה. עד מהרה מגיעה המחילה ליעדה. ניחוש? בינגו - "אכיבוש". הנה לשונה הזהב של מחסלת המאחזים היהודיים בנחלת אבותינו: "46 שנה שאנו שולטים בעם זר. מאדמותיו נטלנו. ממימיו שתינו. פרשנו בתינו על אדמתו, וזכויותיו הבסיסיות הפרנו. כשאני נזכרת באלה, כלימה מכסה את פניי. כן. אני ואתם שהשלמנו, שהחשנו, שדיברנו גבוהה רק בזכויותינו". היא הוסיפה שגם צה"ל אינו מוסרי בשל הכיבוש והדמוקרטיה שלנו היא לא ממש בגלל, כן, "אכיבוש". סליחה לתפארת.

20 שנה להסכמי אוסלו, 20 שנה לאופוריה ששטפה את מוחנו באדיבות השופרות הידועים לעייפה, לסתימת הפה לכל מי שביקר את ההסכם ומנה חסרונותיו, 20 שנה לנהירה אחר משיח השלום שהכזיב. הנה סיבה לבקשת סליחה אמיתית. אחרי עשרות שנים, שבהן שימשנו עכברי מעבדה בניסויים המדיניים והצבאיים של טליה ששון וחבריה, הגיע הזמן שיבקשו סליחה ומחילה מאזרחי ישראל. סליחה על הוצאת דיבתנו רעה בעולם, סליחה מארץ ישראל שהוציאו דיבתה רעה ולא זכרו את חטא המרגלים ש"מאסו ארץ חמדה"; סליחה מחלוצי תקופתנו, המתנחלים, הנצמדים לאדמת הארץ הטובה ודבקים בה למען כולנו; סליחה על חורבן יישובים יהודיים.

בקשי סליחה על השקרים שאת וחברייך דבקים בהם: אדמותיו של איזה עם נטלנו? מימיו של מי שתינו? זכויותיו של מי הפרנו? "לא ארץ נכרייה לקחנו, ולא ברכוש נכרים מָשַׁלְנוּ, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעֵת מן העיתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר היתה לנו עֵת - השיבונו את נחלת אבותינו". כך שמעון המכבי לפני כ־2,200 שנה. האמת הפשוטה הזאת לא השתנתה.

במי אנחנו שולטים, באמת? מאז אוסלו רוב מוחלט של הפלשתינים אינו תחת שלטוננו והוא נהנה מאוטונומיה כמעט מלאה. יש לו פרלמנטים לרוב (בעזה וברמאללה ואפילו בירדן), ומשרדי ממשלה ותקציבי עתק מהעולם (שחלקם הגדול עובר לכיסי השליטים ולמימון טרור) ומערכת חינוך עצמאית המלמדת שבמרחב הזה לא קיימת מדינה ששמה ישראל, ובעצם אין ליהודים זיקה היסטורית או דתית לארץ הזאת, ושבירושלים לא היו יהודים מעולם ולא שכן מקדש על ההר. יש להם משטרה וכוחות ביטחון. הם כמובן נסמכים עלינו ועל צה"ל שנשמור עליהם מהשתלטות החמאס, ומסמכי ויקיליקס הפלשתיניים שפורסמו באל־ג'זירה הוכיחו. יש בעיה של מעברים ומחסומים - אבל אלה אמצעי חירום להגנה מפני מפַגעים המבקשים להרוג בנו ובהם. בזמן שלום יוסרו המחסומים.

אירוניה היא שששון החלה מאמרה באזכור סבתהּ שעלתה ארצה ב־1920 כציונית נלהבת והקימה קיבוץ בהרי ירושלים. מבחינת יקיריה הפלשתינים של ששון - גם סבתהּ גזלה אדמות לא לה ושתתה מֵי עַם נכרי. הנה המרחק מהציונות המגשימה אך לפני שלושה דורות אל הטליות ששון למיניהן, ששִעבדו את מרצן, חכמתן וחוש הצדק שלהן לטובת קולקטיב שזה מאה שנה אינו רוצה ואינו מסכים להשלים איתנו או לחלוק איתנו את ארצנו (כן, ארצנו!) וכל מאווייו ורוב מרצו מופנים להרס העם היהודי ומדינתו היחידה.

אבל בממלכת העיוורים דבר לא השתנה. השלום אותו שלום והצדק אותו צדק - לפלשתינים. מסביב ייהום הסער והוא דופק באלף פטישים על חלונותיהם המוגנים של ששון וחבריה, והם מסרבים להביט נכוחה. כל שהם רואים הוא את "אכיבוש". אכן, תודעתם נכבשה. הגיע הזמן לחלץ את התודעה הלאומית השבויה ולשוב לאמיתות הבסיס של הציונות.

בתחתית המאמר קראתי שטליה ששון היא יו"ר המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל, ואז הבנתי. ששון סיימה מאמרה בקריאה: "אולי נחשוב על עת מחילה. אולי הפעם". הלוואי.