האתגר: להפוך את הגרוע לזיפת אמיתי | היום

האתגר: להפוך את הגרוע לזיפת אמיתי

מומחים ליין מוזגים אותו לכוס הזכוכית התואמת, אוחזים בזרוע הכוס, מערבבים מעט, מריחים, עוצמים עיניים, מריחים שוב, ואז טועמים. שוב עוצמים עיניים, ולא שוכחים לעטוף את הפרצוף בהבעה מבינת עניין. ואז אומרים משפט שכולל את המילה "עפיצות".

אבל יש משקה אלכוהולי אחד ויחיד בעולם כולו שכללי השתייה שלו קובעים שלוגמים אותו מכוס פלסטיק, ומוטב שתהיה ישנה ומחורצת. ויש גם מי שמקפידים שהחריצים יהיו מעט חומים.

זהו ה"שפריץ", המשקה הלאומי של עולי רומניה שאין לו תחליף.

ה"שפריץ" מורכב מכרבע עד שליש כוס של יין לבן, הכי פושט וזול שניתן למצוא. סבי המנוח היה משתמש ביין לבן זול שלדעתי כבר שנים לא קיים. במונחים של היום מחירו היה 8־9 שקלים לבקבוק, וסבא הרגיש שהוא מחפף כיוון שהוא רצה יין זול ותפל עוד יותר, כפי שדורשים כללי הכנת ה"שפריץ".

אני נמנע מלציין את שמו של אותו יין מסיבה משפטית. רק אומר עליו כי כלל לא בטוח שבמהלך תהליך ייצורו חלפו מרכיביו של היין הזה בסמיכות כלשהי לענבים.

על רבע־שליש הכוס היו משפריצים שני שליש עד שלושת רבעי כוס של סודה היישר מהסיפולוקס. העולים מרומניה, שעשירים גדולים הם לא היו, התייחסו אל ה"שפריץ" כמו לשמפניה ולגמו אותו כשהבעה של אושר צרוף שפוכה על פניהם.

כל זה היה הקדמה לסיפור הבא: יש בארץ יישוב שחלק ממייסדיו היו עולים מרומניה. אני לא מציין סימני זיהוי של המקום כיוון שאם ירצה היושב במרומים, פעם תופיע במוסף הזה כתבה על המקום. נכדיהם של המייסדים, הדור השלישי באותו יישוב, הקימו לפני שנתיים־שלוש יקב קטן במחסן של אחד מהם. ומאז הם עורכים במקום ניסיונות לשחזר את טעמו המדויק של ה"שפריץ". השלב הקריטי הוא כמובן לייצר יין בטעם זול ככל הניתן. אם אני מעודכן, הם עדיין לא הצליחו לשחזר את הטעם המדויק של ה"שפריץ" השמור בזיכרונם, כיוון שעדיין לא הצליחו לשחזר במדויק את טעמו של היין הלבן הזול. נראה לי שהסיבה שזה לא הולך להם בקלות היא עקשנותם הלא מובנת לנסות לייצר את היין דווקא מענבים.

מה שמזכיר סיפור קצר שמופיע בכרך השני של כתבי ר' אלתר דרויאנוב, על יהודי שייצר יין:

"משנכנס חודש ניסן הכריז ייני על שלושה מיני יינות לפסח.

אמר לו המלמד: 'תמה אני, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת'?

החזיר לו הייני: 'אתה תמה, כיצד מוכרים שלושה מיני יין מחבית אחת, ואילו אני סוחר ואיני תמה כלל, שמאותה חבית אני מוכר גם חומץ'".

*   *   *

נחזור לימינו. באותו יקב הנמצא במחסן שבקצה חצר אחורית ביישוב ותיק, עורכים נכדיהם של העולים מרומניה את הניסיונות לייצר יין ל"שפריץ", לשחזר את אותו טעם שאהבו הסבים שלהם שעלו מרומניה. וכך, בכל פעם שהיין יוצא קצת טעים, הם מנסים לשפרו - כלומר להפוך אותו לגרוע יותר.

והנה הגענו לרגע שבו ניתן לסכם, שבישראל הוקם היקב הראשון (ואני מניח שגם בעולם) שמטרתו לייצר את היין הכי גרוע שניתן.

*   *   *

למרות שכל האמור לעיל בעניין היקב שמנסה לשפר את היין באמצעות הפיכתו לגרוע יותר הוא אמת לאמיתה, מדובר לא רק בעניין שמתרחש אי־שם במחסן בחצר האחורית, אלא לא פחות מכך זהו משל על אירועים אחרים. גם על חיינו שבהם בדרך כלל כאשר אנו עושים שגיאה, בוטה ככל שתהיה, אנו מתעקשים להמשיך ולטעות.

אם חתמנו על הסכם עם רוצחים וקיבלנו במקום שלום אוטובוסים מתפוצצים - נתעקש להמשיך לדבר איתם. ואם הממשלה זרקה את תושבי גוש קטיף ומסרה את השטח לרשות הפלשתינית וקיבלנו במקומה את החמאס והקסאמים - יימצאו לא מעטים שינסו לשחזר את הביזיון הזה גם במקומות נוספים. כי כמו ביקב ההוא, כאשר יין יוצא גרוע, חייבים להפוך אותו לגרוע עוד יותר.

או למשל התנהלותו של הממשל האמריקני הנוכחי, אשר למרות היעדרו של כל קשר גנטי למורשתם המפוארת של יהודי רומניה בתחום המשקאות, שומר היטב על המסורת היהודית־רומנית שלעיל. כמו אותו יקב באותו מחסן אי־שם, בכל פעם שהממשל של הנשיא אובאמה מצליח לשבור שיא של בוקיות מדינית, הוא מתעקש לבצע פיאסקו מביך עוד יותר.

היה נאום קהיר, והיתה הקידה לפני המלך הסעודי. ואחר כך היתה לוב, כאשר לאחר שהמורדים רצחו את השגריר האמריקני, הבית הלבן הגיב בתהייה איך זה קרה. "אבל הרי עזרנו להם", שאלה שרת החוץ קלינטון. והיתה ההתנערות ממובארק אחרי עשרות שנות נאמנות - כדי לסייע לנושאי בשורת הנאורות, האחים המוסלמים. ויש את סוריה עם הקו האדום של אובאמה, שנהפך למשל על קריסתה של אמריקה. כן, כמו ביקב של צאצאי העולים מרומניה, גם בממשל של אובאמה, עושים מאמץ כדי להפוך כל תוצאה גרועה, להרבה יותר זיפתית.

*   *   *

מה שמזכיר פרשה מהימים שבהם הממשל של צ'אושסקו ברומניה ניסה לבצע "רומניזציה" של טרנסילבניה הכבושה. הם הביאו "מתנחלים" רומנים לאזורים הללו. הטרנסילבנים, כמובן, לא אהבו את הניסיון למחוק את מורשתם.

וכך, יום אחד, בעיר טארגו־מורש, בבית קפה מול התיכון על שם פרקש, ישבו רומני וטרנסילבני.

אמר הטרנסילבני: "אתה יודע שפה בעיר מקובל שהרומנים טיפשים".

ענה הרומני: "איך אתה יכול לומר דבר כזה"?

אמר הטרנסילבני: "בוא ואוכיח לך".

לקח הטרנסילבני את הרומני לחנות שהיתה שייכת לרומני אחר, ואמר למוכר: "אפשר לקנות קופסת גפרורים"?

המוכר הושיט לשניים קופסת גפרורים. הטרנסילבני פתח אותה ואמר למוכר הרומני: "אני רוצה גפרורים שהראש שלהם בצד השני".

אמר המוכר הרומני: "יש לי רק את אלה".

יצאו השניים מהחנות. אמר הטרנסילבני לרומני: "נו, ראית"?

ענה הרומני: "אולי באמת אין לו גפרורים עם ראש בצד השני".

המשיכו השניים ללכת וראו חנות של טרנסילבני. אמר הרומני: "בוא נבדוק מה קורה פה".

השניים נכנסו לחנות. הפעם הרומני ביקש גפרורים ואחרי שהמוכר הביא לו קופסה, שאל הרומני: "יש לך גפרורים שהראש שלהם בצד השני"?

"כן", ענה המוכר הטרנסילבני, "אבל המחיר שלהם כפול".

לשנות את השיטה

פתאום הכל בסדר. שינו את שיטת החישוב של החוב הלאומי - ובבת אחת נפתרה הבעיה. ובכל זאת, היא מותירה אותנו עם בעיה קטנה: להיכן נשלח את כל היללות והבכי של שר האוצר הנוכחי, יאיר לפיד, על הירושה הנוראה שקיבל מקודמו.

אלא שעד שנתגבר על הצרה הזו, חייבים לומר לשבחו של השר, כי מפלגתו "יש עתיד" מפגינה עקביות בגישה הזו, של פתרון בעיות בלי מאמץ, רק באמצעות שינוי שיטת חישוב. התלמידים לא אוהבים ללמוד? מקדימים את המיקוד ובכך מקצצים את החומר הנלמד. יש בעיה במתמטיקה? מצמצמים את החומר. התוצאות של המיצ"ב לא טובות? מבטלים את הבחינה. מה שמביא אותנו לפרשה דומה העוסקת בשינוי שיטת חישוב, שעליה מסופר בכתביו של ר' אלתר דרויאנוב:

"ההוא שקנה סוס אצל סייס ורימה אותו הסייס ומכר לו סוס צולע. לאחר שעה חזר ובא הקונה והתחיל צועק: 'גזלן, רמאי! את ממוני לקחת, וסוס נתת לי של שלוש רגליים'.

אמר הסייס: 'ידידי, לחינם אתה כועס. לא לקחתי מאתך ממון אלא כנגד שלוש רגליו של הסוס'".

הלקח שלא נלמד

ביום הכיפורים אחר הצהריים יקראו בבתי הכנסת את ספר יונה. "מפטיר יוינה", קוראים לזה בבתי כנסת אשכנזים ותיקים. פעם היו רבים על הזכות לקרוא את ספר יונה בציבור.

אותו יונה הנביא, שדג בלע אותו, הוא הגיבור של סוף החג. יש הרבה דברים שניתן ללמוד מהספר הקצרצר הזה, אבל דומה שאת הלקח הכי חשוב אנחנו מחמיצים שנה אחר שנה.

בכל שנה, לפני סוף הצום, אנחנו לומדים שיונה הנביא שמע את הנבואות על חורבנה הצפוי של העיר נינוה. הוא הפיץ את האזהרות על כך, "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". ואכן, תושבי העיר חזרו בתשובה והתפללו אל היושב במרומים שירחם עליהם.

האל קיבל את החזרה בתשובה - אבל את יונה הנביא זה הרגיז. נראה היה שהוא לא האמין בה. הרושם הוא שהצדיק האמיתי הזה לא ראה בחזרה בתשובה תחת איום ביטוי להלך רוח אמיתי. אפשר להבין אותו, אלא שהאל השיב לו שמבחינתו זה מספיק, ושכמי ש"גידל" את תושבי העיר, יש בליבו רחמים עליהם.

זהו לקח חשוב עבור מי שרמת יהדותם של רבים מאיתנו לא מספיקה להם, רבנים שלא רוצים לחתן עולים, ומי שלא יקבלו לבתי הספר שלהם את מי שאינו מקפיד על מה שהם עצמם מקפידים. למשל, את מי שיש לו טלוויזיה בבית.

יש להם במי להיאחז: הרי כך חשב גם יונה הנביא. אבל האל, איך נגיד בעדינות, מבהיר דווקא ביום כיפור, רגע לפני "נעילה" - שיש לו גישה שונה: הוא אוהב את מי שכל מיני רבנים לא מכירים ביהדותם, אינם רוצים לחתן ולא מקבלים לבית הספר.

מה שמזכיר מעשה שהיה באחד מאותם רבנים שלא מחתנים כל אחד אלא דורשים ממנו להביא את תעודת הלידה של הסבתא (זו לא הגזמה אלא דרישה אמיתית, למרות שספק אם מישהו מאותם רבנים מסוגל לאתר את תעודת הלידה של הסבתא שלו).

ובכן אותו רב ישב בוקר אחד עם חברו על כוס קפה, ולאחר לגימה אמר:

"אח, אני מרגיש מצוין, אמש חיתנתי שלושה זוגות וזה עשה לי ממש טוב לשמח שבעה לבבות".

הרב השני לגם מכוס הקפה שלו ואמר: "אני מניח שאתה מתכוון ל־6 לבבות".

ענה הרב הראשון: "לא, התכוונתי ל־7 לבבות".

שאל השני: "אבל 3 זוגות זה 7 לבבות".

אמר הרב הראשון: "ומה איתי? אתה חושב שעשיתי את הכל בחינם"?

ולרגל הצום

עובדות בלבד: אלף, משרד החינוך החליט לקצץ את התוכנית למלחמה בהשמנה. בית, שר החינוך הוא שי פירון.

חג שמח וגמר חתימה טובה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר