חשבון הנפש שלנו: לסמוך על אמריקה?

ברק אובאמה הולך ומסתבך. מייד לאחר מתקפת הנשק הכימי בסוריה ב־21 באוגוסט עמד העולם הנאור לצידו ומאחריו. אפילו רוסיה, בעלת בריתו של בשאר אסד, גימגמה. אבל הנשיא האמריקני לא הבין כי "עת מלחמה ועת שלום". הכל עניין של מומנטום, עיתוי נכון, והוא החמיץ את ההזדמנות לתקוף שלא היתה מעוררת תהייה והסתייגות.

אפשר להבין זאת. ברגע שבו התבררו מימדי הטבח נתקפו אזרחי המדינות הנאורות בפרצי זעם ומבוכה, ואפילו אימה. אך אם מעצמת־העל הגדולה אינה מגיבה ומתפתלת ומעמידה פנים כאילו לא ברור אם מה שאירע אכן אירע, ואירופה כמובן נתפסת להיסוס ברצון - הרגע הנכון להגיב בכוח נשמט מידי הנשיא. עתה זה נראה כאילו "עבר זמנו - בטל קורבנו". במקרה זה לא סתם "קורבנו" אלא יותר מאלף קורבנות ביום שחור אחד בדמשק.

כיצד נדחק לפינה? הוא שידר מסר סמוי כי אינו שלם עם התקיפה; ולאחר מכן איבד תמיכה ממדינה אירופית אחת אחרי רעותה בהתעלמו מהתופעה ההיסטורית החמורה ביותר, והיא האיסלאמיזציה של היבשת הזקנה. אילו המריא במועד היה דיוויד קמרון מצטרף אליו בלי הפרלמנט בלונדון.

אך מה שמצביע יותר מכל על נסיגת המערב הוא התהליך העובר על ארה"ב. דרך העולם היא שצבא מבקש להפעיל את כוחו וממשלה דמוקרטית מרסנת אותו. הפיקוד האמריקני הנוכחי הוא הגורם הפחות תקיף ופחות מקצועי שידעה אמריקה מאז כינונה. הצבא אינו בוטח בכוחו.

ממילא גם 435 חברי בית הנבחרים אינם מעוניינים בתקיפה. ב־1967 נשאל השר זלמן ארן מדוע לא תמך ביציאה למלחמת המגן והשיב בכנות: אני לא מצביע בעד מלחמה כשאיני חש כי הצבא דוחק בי. כך בכל העולם הדמוקרטי, וזה ההפך מהכיוון שאליו חותר הרמטכ"ל מרטין דמפסי.

בעיקר שחברי בית הנבחרים, המכירים את ציבור הבוחרים האדיש או הנהנתן שלהם, מסבירים כי אם אובאמה אינו צריך לאישור מגבעת הקפיטול כדי לתקוף בסוריה - מדוע הוא מטיל את האחריות על כתפיהם? ואם הוא זקוק כי אז אין להם רצון לשאת באחריות.

יוצא, אפוא, כי ישראל היא התומך הנאמן היחיד של הנשיא האמריקני. היא גם מי שעלולה לשלם מחיר כבד אם יכבד אובאמה את ההתחייבויות שקיבל על עצמו ולא יניח למחוק את הקווים האדומים ששירטט במו ידיו. רק שהתמיכה בנשיא האמריקני אינה פוטרת את ירושלים מן החובה לערוך חשבון נפש עד כמה יכולה ישראל לסמוך על בעלת הברית הגדולה.

בעיקר שיש קשר פסיכולוגי ומדיני בין המדיניות האמריקנית כלפי אסד לבין ההתחייבות שקיבל על עצמו למנוע את גירעונה של איראן. הסיבוך אילץ את אובאמה להתמודד על כל הקופה המדינית, הצבאית והמוסרית.