נסעתי לאוקראינה כדי לראות בעיניי את המקומות שבהם חי הבעל שם טוב, שסביב דמותו החידתית אני רוקמת את הרומן הבא שלי. הייתי ממוקדת מטרה. רציתי ללמוד על נסיבות לידתה של החסידות. רק זה, ותו לא. אבל עם מדריכים כמו הסופר חיים באר וההיסטוריון דוד אסף אי אפשר להלך בקטנות. רוחב ועומק ידיעותיהם והתלהבותם הסוחפת הפכו את הטיול לחוויה עזה ומיוחדת, שכמוה לא חוויתי. מה עוד שאליהם הצטרף מדריך נוסף יליד אוקראינה, אליעזר לסובוי, שמכיר את מרחביה העצומים ואת ההיסטוריה המסובכת שלה טוב יותר מכפי שרובנו מכירים את מחוזות ילדותנו.
יצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. אני צריכה עוד לעכל את החוויה. ובכל זאת אחלוק איתכם כמה מחשבות כבר עכשיו, כשהיא עדיין גולמית ולא מעובדת.
בתי כנסת מפוארים על אדמה רועדת
טיולי השורשים לפולין נערכים תחת הצלם הכבד של טרבלינקה ואושוויץ. אי אפשר אחרת. יהדות פולין הגיעה לקיצה בתאי הגזים. גם יהדות אוקראינה הושמדה כמעט לחלוטין, אך מן ההרג נותרו רק שרידים מועטים, שחבויים בה בצנעה (אפילו במקום כמו באבי יאר), ואילו שרידים מן התרבות היהודית העשירה והתוססת ששיגשגה בה ניצבים להם במלוא הדרם.
הבטתי בקירות שנותרו מבתי הכנסת המפוארים, וחשתי את תחושת הביטחון של היהודים שבנו אותם. כך בונים רק מי שבטוחים בעתידם בארץ הזאת. אולם היא הקיאה אותם. שוב ושוב. פעם אחר פעם. מחמיילניצקי ועד ההיידמקים. מקישנייב ועד פטלורה. היו כמובן גם תקופות של שקט, אך הן היו זמניות.
איך אפשר לבנות בניינים כאלה על אדמה שאינה חדלה לרעוד? כשעומדים מול שרידיהן המפוארים של הקהילות היהודיות, ושומעים על הגירושים, הפרעות, עלילות הדם והפוגרומים, מבינים שהשאלה הזו אינה רק חוכמה שלאחר מעשה. היו לפני השואה כל כך הרבה אירועי דמים שצעקו ליהודים: צאו, הסתלקו. אך הם קברו את מתיהם, ליקקו את פצעיהם ובנו לעצמם בית כנסת מפואר חדש במקום זה שחרב.
התשובה של הרב אלקלעי
ארבעים וחמישה איש יצאו למסע הזה. ישראלים מרשימים ועתירי מעש, רובם ממוצא מזרח־אירופי. בשעות הנסיעה הארוכות באוטובוס סיפרנו על שורשינו המשפחתיים. הסיפורים היו שונים, אך חידת הגלות המטרידה עלתה כמעט מכולם: למה אבות אבותינו לא עלו לארץ עד המאה האחרונה?
בעודי מאזינה לסיפורים נזכרתי במשפט של הרב אלקלעי שאומר שהגלות היא חטא. התפלאתי מאין הוא קפץ לראשי פתאום. שלושים שנה לא קראתי אותו. ידעתי שמי שהגו לראשונה את הרעיון של שיבת עם ישראל לארצו היו הרבנים אלקלעי וקלישר, שכונו "מבשרי הציונות", ואף הזדמן לי ללמוד באוניברסיטה מעט מכתביהם, אך יותר לא שבתי אליהם.
כשחזרתי הביתה הסתערתי על המחשב וחיפשתי את כתבי הרב אלקלעי. נערכתי לשיטוט ממושך. אני לא בקיאה בו, אבל הוא רב חשוב ומשפיע. הציונות הדתית לא היתה צומחת בלעדיו. לתדהמתי גיליתי שספריו נעדרים לא רק מהאינטרנט, אלא גם מן המדפים. רובם ראו אור רק פעם אחת, באמצע המאה התשע עשרה. הוצאת מוסד הרב קוק הדפיסה לפני ארבעים שנה מבחר מכתביו, אך גם את המעט הזה כבר אי אפשר להשיג.
כשאין ספרים נאלצים להסתפק בציטוטים. כך הגעתי אל מאמר נפלא של הרב יואל בן נון, שמנתח את הגותו של הרב אלקלעי ומצטט מתוכה קטעים. קראתי את המאמר בסערת רגשות. כל חיי אני תרה ומחפשת פרשנויות נועזות שמציעות קריאות חדשות לתורה, אז איך יכולתי לשכוח את הרב אלקלעי?
הנה, למשל, פירושו למושג "תשובה". המושג הזה כל כך לעוס, עד שדומה שכבר אי אפשר לחדש בו דבר. אבל הרב אלקלעי הופך את רעיון התשובה על פניו ומציע לו פרשנות מהממת בנועזותה: התרבות שלנו מדברת על שתי תשובות שונות. התשובה הפרטית והמוכרת, שעוסקת בתיקון אישי, היא רק תשובה אחת. התשובה השנייה, החשובה, שעליה דיברה התורה ואליה ייחלו הנביאים, היא שיבת העם לארצו.
לפי התפיסה הדתית הרגילה, התשובה האישית היא תנאי הכרחי לגאולה: קודם נתקן את עצמנו, וכפרס יבוא המשיח וישיב אותנו לארץ ישראל. ואילו לפי הרב אלקלעי התהליך לגמרי הפוך - השיבה לארץ ישראל היא תנאי הכרחי לתיקון: קודם נשוב לארצנו, ורק אז נוכל לתקן את עצמנו.
הגלות אינה עונש. היא חטא. ולא סתם חטא, אלא החטא החמור מכל. בכל פעם שאפשר היה לשוב לארץ ולבנות אותה, ולא שבנו, העצמנו את החטא. בכל פעם שנענשנו בפרעות על חטא נטישת הארץ, ובכל זאת התמדנו בגלותנו, הלך החטא והעמיק.
הם לא האזינו לו
הוא היה נביא. רק נביא יכול היה לומר לפני כמעט מאתיים שנה, שאם בני ישראל לא יעלו ארצה מרצונם, אלוהים יקים להם בגלות מלך רשע כמו המן, שיגזור עליהם השמדה ויאלץ אותם לשוב לארץ.
אבל בני דורו לא התייחסו אליו ברצינות. הרבנים האשכנזים החשובים אמרו שצריך לחכות למשיח, אז למה שהם ילכו אחרי רב ספרדי מוזר שמציע פרשנות לא מקובלת? הרב אלקלעי הלך לעולמו בתחושת כישלון. ככה זה עם נביאינו. הם תמיד נכשלים. אנחנו לא יודעים לזהות את האמת בזמן שהיא נאמרת.
ובמר ייאושו, בסוף ימיו, כתב הרב אלקלעי: "נפשי יודעת מאוד את רוע מבקרי הספרים, כי זה דרכם לתת דופי בדברי אמת ולסלף דברי צדיקים. קל וחומר על עניין כזה אשר נשכח מלב. ואני בתומי אלך. קנאת ה' צבאות תעשה זאת, ותהי זאת נחמתי. האמת יורה את דרכו. ואם לא יעשה השכל, יעשה הזמן".
בבקשה תקראו שוב את המשפט האחרון: "ואם לא יעשה השכל, יעשה הזמן".
המילים המצמררות צועקות אלינו מכל אבן פסיפס מגולפת שמעטרת את בתי הכנסת המפוארים שבאוקראינה.
למה הם לא האזינו לו?
ולמה היום אנחנו לא קוראים אותו?
ולמה אין בישראל ולו הוצאת ספרים אחת שתדפיס מחדש את כתבי הקודש הנשכחים של הנביא יהודה אלקלעי הראשון?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו