המשחק הרוסי

סטודנטים ליחסים בינלאומיים ולהיסטוריה לומדים בקלות על מהלכי מדיניות החוץ והמדיניות הצבאית של רוסיה הצארית, בריה"מ ורוסיה של פוטין בימינו. המהלכים די צפויים, ללא קשר לאידיאולוגיה השלטת באותה תקופה. המגמה היא לתקוע מקלות בגלגלי היריב באשר הוא, להוכיח נוכחות, ותוך כדי גישה צינית וכוחנית לשמור על לקוחותיה, גם אם הם יוזנחו ברגע הנוח לאינטרסים האימפריאליים.

ערב מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 והשנייה ב־2003 הקפידה רוסיה לשלוח את האיש הכל־יכול של הדיפלומטיה הסובייטית והרוסית, יבגני פרימקוב, כדי למנוע מתקפה מערבית, שעות לפני פתיחת המערכה. כל נחיתה של פרימקוב בוודאי שיבשה את תכנון המסלולים של טילי השיוט, כפי שהמעורבות הרוסית הנוכחית מפריעה לצעדי הענישה המערביים המתוכננים מול אסד. ואולם אם הרוסים נוהגים להסיק מסקנות, ידידו של פרימקוב, סדאם חוסיין, לא בדיוק ניצל, וייתכן שכך יהיה גורלו של בעל הברית הנוכחי שלהם, הטובח בבני עמו בסוריה.

הרוסים ניסו גם לשבש את מהלכי נאט"ו מול סרביה ב־1999, כששיגרו לביקורים פתאומיים בסרביה קצינים בכירים וביקשו להדגיש את המוצא הסלבי ואת התרבות הנוצרית־אורתודוכסית המשותפים לשני העמים. ההפרעה לעיתים התקרבה מאוד להתנגשות, כאשר נחיתה של משלחת רוסית בקוסובו הפריעה לנחיתת כוחות נאט"ו.

מאז מה שהגדרנו בצורה לא הכי מוצלחת "סיום המלחמה הקרה" חלף כמעט דור, אך רוסיה ממשיכה להציב במזרח התיכון אתגרים למעצמות המערב, בעיקר לארה"ב. היא מציגה עמדות המוכיחות שהיא חלק מן הבעיה, ולכן חלק מן הפתרון.

רוסיה השקיעה רבות במשטר הסורי הנוכחי - חוזים סוריים עם תעשיית הנשק הרוסית נאמדים ב־4 מיליארד דולרים - ודי בספק אם אסד יוכל לעמוד בתשלומים הקבועים. יתרה מזאת, הזזת אוניות מלחמה רוסיות לכיוון מזרח הים התיכון מחזירה אותנו להיסטוריה ממושכת של נוכחות ימית רוסית בים התיכון. המסר הרוסי ברור: הדגל הרוסי מונף על צי מלחמתי, שילווה את הספינות המערביות, וגם יוכל לספק מודיעין איכותי למשטר הסורי. נמל טרטוס הוא הנמל הרוסי היחיד בים התיכון ונפילת האזור לידי המורדים - שלא לדבר על נפילת משטר אסד - תסמל עבור רוסיה אבידה אסטרטגית ממדרגה ראשונה. כמובן, עד שיתאוששו מהר ויוותרו על בעל בריתם הקודם ויחפשו כוחות חדשים שישמשו אותם במשחק הגדול של המעצמות, במזרח התיכון, ולא רק, המלווה אותנו זה מאות שנים.