המדריך לניהול משא ומתן

מה שהיה עד עכשיו היה מו"מ על המו"מ. משא ומתן על עצם קיומו של המשא ומתן. עכשיו כנראה עומד להיפתח המשא ומתן האמיתי.

אחרי שנים ארוכות של עיסוק בסוגיות הישראליות וחמוש בניסיון - וגם בלא מעט צלקות - מהיותי ראש הוועדה הביטחונית במשאים ומתנים עם הירדנים, עם הסורים ועם הפלשתינים, אני מרשה לעצמי להמליץ על שבעה עוגנים בבואנו למשא ומתן החדש־ישן הזה.

• חזרה מהירה ועקשנית למשא ומתן - ללא כל תנאים מוקדמים

 לא עוד כניעה לתנאי מוקדם דוגמת שחרור טרוריסטים רוצחים. השחרור בעייתי הן מבחינה ערכית והן מבחינה טקטית. הוא הוצב על ידי ארה"ב כתנאי מוקדם. ראש הממשלה, שמוביל את התהליך המורכב בנחישות ובחוכמה, קיבל אותו, למיטב הבנתי, כדי לנטרל דרישות להקפאת בנייה ודיון על קווי 67'. עכשיו צריך לחזור בכל התחומים האחרים ל"אפס תנאים מוקדמים". 

• הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, שבירתה ירושלים הבלתי מחולקת

איננו זקוקים להכרה של הפלשתינים בזכותנו ההיסטורית ובמהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אבל אי הכרה בהיותנו מדינה יהודית מציבה סימן שאלה ענק על מוכנות הפלשתינים לקיים באמת ובתמים הסכם של שתי מדינות לשני עמים.

• גבולות בני הגנה

 לישראל זכות כתובה בדם לגבולות בני הגנה. היכן מצויים קווי גבול אלה? במקום שבו ימולאו שלושת צורכי הביטחון הבסיסיים שלנו:

עומק אסטרטגי: רוחבה של ישראל מנהר הירדן ועד הים התיכון הוא בממוצע 64 ק"מ. זהו עומק אסטרטגי זעיר שחשיבותו רק עולה בעידן האיום בהתגרענות המרחב, הטילים הבליסטיים והרקטות ארוכות הטווח המאיימים גם ובעיקר על מרכזי האוכלוסייה.

מרחב עומק הגנתי: הסתיימה התקופה של "סבירות קטנה למלחמה". נוכח המציאות של אי ודאות במזרח תיכון של מהפכות, של מלחמות אזרחים ושל שילוב של טרור ותנועות דוגמת האחים המוסלמים - יש הכרח לשמר בידינו אפשרות להגנה נגד התקפה ממזרח. 

מרחב לחימה בטרור: רק נוכחות ישראל בכל המעטפת המזרחית של אזור יהודה ושומרון תאפשר מימוש פירוז אמיתי של הישות הפלשתינית. פירוז כזה אינו רק התנאי שהציבה ישראל להסכמתה ל"שתי מדינות לשני עמים", הוא תנאי לביטחון ולהתקיימות כל הסכם. והמצב בסיני יעיד. בקעת הירדן היא "עוטף מדינת ישראל".

רק אחיזה טריטוריאלית בבקעת הירדן ממלאת את שלושת צורכי הביטחון הלאומי. שם, בבקעת הירדן בריבונות ישראלית, נדאג בעצמנו לסידורי הביטחון שלנו. אנחנו, ולא כוחות זרים, כי אם חיילי צה"ל ויישובי הבקעה.

• אפס פשרות בעניין זכות השיבה

 זכות העלייה של כל אדם תהיה למדינתו בלבד. כמובן אם זו רוצה לקלוט אותו. חד וחלק.

• סידורי ביטחון

 סידורי ביטחון רבים נדרשים כדי לספק לישראלים הגנה (שחייהם ולא חיי הפלשתינים נמצאים בסכנה מתמדת) במארג העדין והמסוכן שמתקיים בשטח. סיכול ומניעה, מרדף חם, סמכויות מעצר ועוד ועוד.

בתחום זה קיים נושא קריטי - והוא השליטה במרחב האווירי. 40 מייל בלבד הוא רוחבה הממוצע של הרצועה בין נהר הירדן והים התיכון. מטוס קרב חוצה אותה בכמה דקות. נוסיף עוד את הדאגה לחופש התנועה האווירית האזרחית ונגיע למסקנה הבלתי נמנעת - המרחב האווירי חייב להיות בשליטה בלעדית של ישראל.

• פתרון לחמאסטן שבעזה

את מי מייצג אבו מאזן? לעזה הוא אינו יכול להיכנס ואת עזה הוא לא יכול שלא לכלול במסגרת המדינה הפלשתינית שאותה הוא מייצג. אסור לנו להסכים למצב של "שלוש מדינות לשני עמים". 

• משא ומתן בילטרלי

כמה פעמים שמענו את הקלישאה (הנכונה) ש"צריך שניים לטנגו"? ניסיתם פעם לרקוד טנגו עם שותף שלישי?

במו"מ שניהלנו עם הירדנים - האמריקנים לא השתתפו כלל. במו"מ עם הפלשתינים - האמריקנים לא נכנסו לחדר. ואילו במו"מ עם הסורים - האמריקנים השתתפו גם השתתפו והתוצאה היתה כצפוי - הצדדים מפסיקים לדבר ביניהם וכל צד מדבר עם האמריקנים. וריאציה מודרנית על הגדרת הדיאלוג במערכונו המפורסם של שייקה אופיר.

על הפלשתינים להגיע להסכמה עם ישראל ולא עם ארה"ב, האו"ם או הקוורטט. על האמריקנים להבין שתפקידם מתמצה בהבאת הצדדים לשולחן ובעזרה ביישום מה שיוסכם. כל יומרה אחרת - לא תצלח ותזיק. 

על האסטרטגיה של המו"מ

שני הצדדים בחרו במשא ומתן להסדר קבע אף על פי שהם יודעים שסיכוייו להתממש קלושים. זו היתה בחירתם מכיוון שהם מעריכים את התשלומים הפוליטיים על ויתורים בדרך להסדר ביניים כבלתי נסבלים, ומתוך הערכה שגם אם לא תהיה הסכמה על הסדר קבע, יהיה אפשר לרדת מדרגה להסדר ביניים.

ישראל שולטת ברוב השטח ביהודה ושומרון ואין לה תביעות על השטח שבשליטת הרשות הפלשתינית. לפיכך עלינו לעמוד על כך שהסוגיות הטריטוריאליות יסוכמו רק בסוף. אם לא כך יהיה, תאזל התחמושת בצד הישראלי בשלבי הדיון הקריטיים על ירושלים, על הפליטים ועוד.

ולכן אלה העוגנים. לא להצהיר על קווים אדומים ולא להציג תוכניות פתרון. הניסיון מלמד שהצגות כאלה הופכות להתחייבות חד־צדדית. הפלשתינים, בעזרתם של "אידיוטים ישראלים שימושיים", מקבלים אותן כעמדת אל־חזור ישראלית וממשיכים לכרסם ולהתמקח על הוויתור הבא.

זוכרים את גורלם של "הסכם ביילין־אבו מאזן", "הסכמות ז'נבה", "מתווה קלינטון", "ויתורי אולמרט"? אסור לחזור למלכודת הזו. 

והכי חשוב לזכור - יש לנו מדינה יהודית לבנות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו