20 שנה חלפו מ־11 בספטמבר 2001, ובראדלי מאן לא שוכח. המראה של מפקדו מת בקריסת אחד ממגדלי התאומים לא עוזב אותו, וכך גם השאלות: מה היה קורה אילו רק היה גורר את המפקד בכוח ולא מאפשר לו להישאר במגדל שנפל? איך הוא עצמו לא נמחץ למוות בידי קיר הפלדה, שקרס עליו רגע אחרי בריחתו? ואיך מכל חמצן אישי, שאמור להספיק לאדם אחד למשך חצי שעה, הספיק לו ולכבאי נוסף כשנתקעו בתופת הנורא ההוא למשך ארבע שעות?
"זה היה נס חנוכה שלנו", אומר בראדלי, יהודי יליד ניו יורק וכיום תושב פנסילבניה, בשיחה מארה"ב עם "ישראל היום". מתוקף תפקידו כיד ימינו של הכבאי הראשי של ניו יורק, פיטר גנסי, ידע שהוא חייב ללכת איתו לכל מקום. אבל גם אחרי שראה את המטוס הראשון פוגע בבניין, לא דמיין שזה יהיה היום האחרון שלהם יחדיו. הרי ניו־יורקרים יודעים לצאת מכל תסבוכת, וגם משריפה במגדלי התאומים.
אחרי הפיגוע ב־1993 ידעו היטב שגורמי טרור יראו במגדלים יעד מועדף, אבל איש בניו יורק - או בעולם - לא חשב שיוכלו להפיל אותם. ויש עוד שאלה שמטרידה את בראדלי עד היום: איך נהרגו כמעט כל חבריו ליחידה - 11 מתוך 13 בני אדם - והוא שרד. יש לו הסבר: כנראה אלוהים רצה שיוכל להמשיך לחיות עם אשתו ולגדל את ילדיהם.
הקונספציה שקרסה
אי אפשר לפספס את האירוניה המרה. החודש הארור ההוא היה אמור להיות אחד הטובים ביותר בחייו. הוא יצא אז לחופשה עם משפחתו במקסיקו, וביום המתקפה כלל לא היה אמור להיות בארה"ב. אבל החופשה, אולי כסימן מקדים לבאות, השתבשה.
"ב־9 בספטמבר בדיוק חזרתי מהחופשה המשפחתית", הוא מספר, "וכמו אידיוט התקשרתי לבוס שלי, פיטר גנסי, מפקד מערך הכבאות של ניו יורק. אמרתי לו, 'חזרתי מוקדם כי היינו חולים. אתם צריכים אותי, או שאמשיך בחופשה?'. הוא ענה לי, 'אם אתה רוצה להגיע, יש לנו עבודה'".
ההחלטה שלו להקדים את חזרתו למשרד היתה הרגע הנורמלי האחרון בכל הסיפור. "הגעתי לעבודה ב־11 בספטמבר. הייתי במשרדי בברוקלין, בקומה השביעית של מטה הכבאות הראשי. אפשר לראות משם את קו הרקיע של מנהטן. בעודי משוחח עם קולגה ומספר לו כמה נורא היה לי במקסיקו, העפתי במקרה מבט בחלון וראיתי את המטוס הראשון פוגע במגדל הראשון. באותו הזמן לא ידעתי מה קורה.
"הלכתי במסדרון אל הבוס שלי ואמרתי לו, 'צ'יף, אני צריך לדבר איתך'. הוא אמר לי, 'לוטננט, כמה פעמים צריך להגיד לך? אל תיכנס למשרד בבוקר בלי כוס קפה ביד. אם תמשיך כך, לא תהיה קפטן לעולם'. השבתי לו, 'אין לנו זמן לזה'. הרמתי את הווילון ואמרתי: 'תראה - מטוס פגע במגדל הצפוני'".
ואז ידעת שחייבים לצאת לזירה?
"כן. חצינו את גשר ברוקלין, הגענו לאמצע הגשר ואז ראיתי שהשליש העליון של המגדל הצפוני כבר עלה כולו בלהבות. אמרתי לאחד המפקדים, הצ'יף קסאנו, 'זה יהיה גרוע'".
באותו הזמן השתוללה האש רק באחד הבניינים. בראדלי היה אמון על ארגון צוותי הלוגיסטיקה בפלאזה. "אחרי שחבשתי שוב את הקסדה, הסתכלתי למעלה וראיתי שני אנשים מחזיקים ידיים, קופצים מהבניין - ומתרסקים על הקרקע.
"שלוש פעמים בשנה התאמנו לקראת מקרה של שריפה במרכז הסחר העולמי, כך שכולם ידעו מה תפקידם בכוח והכל הלך חלק", מספר בראדלי. אבל התכנון שלאורו התקיימו התרגילים, במשך שנים רבות מאז בניית המגדלים בשנות ה־70, כיוון לתרחיש שבו מטוס מנסה לנחות באחד משדות התעופה באזור.
"מכיוון שמרכז הסחר נמצא למעשה בנתיב הנחיתה של שלושת שדות התעופה של אזור ניו יורק, הנחת המוצא היא שאם משהו היה קורה, המטוסים היו מגיעים לנחיתה כמעט ללא דלק. אבל מכיוון שהיו על המטוסים אלפי ליטרים של דלק במהלך ההתנגשות, היה כל כך חם, שדלק הסילון המס את הציפוי־נגד־שריפה שעל הפלדה, ולכן הבניינים קרסו. הכנו את הכל, כל האמבולנסים נערכו בשורה - ואז פגע המטוס השני בבניין הדרומי. באותו הרגע הבנו שזה טרור. אנשים צעקו, 'אנחנו במלחמה'".
לקפוץ או לחיות
אבל גם אחרי ההפנמה שמדובר בפיגוע, מסביר בראדלי, דבר לא הכין אותו לרגע שבו המגדל הראשון קרס. "בשלב מסוים הרגשנו את האדמה רועדת, כאילו רכבת תחתית מגיעה לתחנה. בתוך שניות כבר היו הריסות בכל מקום, ואבק אפור פשוט כיסה את הכל. היו איתי 15 או 16 אנשים, ופשוט החלו לרוץ מערבה לכיוון נהר ההדסון.
"לא ידענו מה יקרה, הגענו לסוף הרחוב והיינו צריכים לקבל החלטה בשבריר שנייה: אם לקפוץ למים, מה שהיה הורג אותנו, או ללכת לרחוב צדדי שראיתי בזווית העין. ראיתי שם מחסן של כלים הנדסיים, אז אמרתי לכולם לפנות ימינה לכיוון המחסן, כי ממש לא רציתי לקפוץ למים המזוהמים. היינו במחסן הקטן הזה במשך 20 דקות, אבל הרגשנו שעברו שעתיים וחצי.
"כשפתחנו את הדלת, המראה היה כאילו פצצת אטום התפוצצה. היתה דממה מוחלטת. הכל כוסה באבק האפור הזה, והיה שקט מפחיד".
אז הייתם בבועה. לא ידעתם מה קרה, חוץ מזה שאחד המגדלים קרס. "לא היה מושג. האמנו שכולם מתו". אל מול הכאוס, היקף הנפגעים עדיין לא היה ברור. "הנחנו שיהיו הרבה הרוגים והרבה גופות. היה מגרש הוקי אולימפי כ־20 בלוקים מאיתנו, בצ'לסי פירס. אמרתי לצ'יף, 'פתרתי את בעיית חדר המתים שלך'.
ואכן, הפכנו את הבניין למרכז הפיקוד של הכבאות. ככל שחלף הזמן, חזרו מכשירי הקשר לפעילות. שמענו בקשר אנשים במגדל הדרומי קוראים לעזרה וצועקים שהם תקועים. הפאניקה נכנסה לפעולה. אנשים הבינו שלא יוכלו לצאת וכנראה ימותו. הקריאות בקשר השלימו עם המוות: 'אני כבאי בשם כך וכך, מתחנה כך וכך; תגידו לאשתי ולילדיי שאהבתי אותם'.
שמעתי קולות של אנשים שאני מכיר - האנשים הכי חזקים שהכרתי אי פעם - צועקים שנגמר להם האוויר ושהם עומדים למות. עד היום אני לפעמים מתעורר בצרחות באמצע הלילה בגלל זה".
"אני לא גיבור"
ואז חזרתם לזירה, אף שידעתם שגם המגדל השני עלול להתמוטט? "אחרי שהגענו למגדל הצפוני, קיבלנו קריאה בקשר שהוא עומד להתמוטט. מפקד מערך הכבאות, פיטר גנסי, הורה לנו לברוח מהלובי של הבניין, אז יצאנו בריצה. בדיוק היינו ביציאה, ליד המשקוף, שהיה כנראה ממוגן בפלדה, ולכן אני עדיין חי. ראינו את הלובי קורס אל תוך עצמו. המפקד גנסי רצה לוודא שכולם יצאו.
"התקרה קרסה, קורות הפלדה קרסו - וראינו את ראשו נערף. הרבה מאיתנו אומרים שאם היינו נשארים איתו, או גוררים אותו החוצה, הוא היה איתנו היום - אבל לצערנו, כאשר מפקד נותן לך פקודה ואתה מטיל בה ספק, אתה עלול למות בעצמך. אז פעלנו לפי מה שהורו לנו, ורצנו.
"מי יודע מה היה קורה אם היינו מתעקשים להוציא אותו משם? אבל זה מה שיש. אחר כך הלכתי עם ראש העיר רודי ג'וליאני להערכת מצב, והגענו לבניין מספר 7 (ליד מגדלי התאומים שנפלו; א"ל). היינו שם כאשר גם הוא החל לקרוס, ולמעשה היינו לכודים עם ג'וליאני למשך שעה וחצי בחניון.
"דיברנו על אשתי לעתיד ועל כל מה שרציתי בחיים, כי לא ידענו אם זה היום האחרון שלנו. חשבנו שזה הסוף שלנו, ופתאום פתחו לנו את הדלת. אבל אז הבניין קרס. אני וכבאי נוסף מצאנו את עצמנו בלובי בין ההריסות, בלי דרך לצאת, ועם בלון חמצן אחד שאמור להספיק לחצי שעה בלבד. קרה לנו נס: הבלון הספיק, למרבה התדהמה, לארבע שעות, עד שהגיעו לחלץ אותנו. זה נס חנוכה שלנו".
עד עכשיו בראדלי מתקשה להסביר לעצמו את מאורעות אותו היום. הוא עצמו חש השגחה אלוהית פעם אחר פעם; אבל הוא היה היוצא מן הכלל. "רק בסופו של דבר הבנו שמתוך 13 אנשים במשרד שלנו, משרדו של מפקד הכבאים גנסי שנהרג, אני וצ'יף קסאנו היחידים ששרדו".
המפקד גנסי היה יכול להישאר בחדר הפיקוד. מדוע הגיע לזירה? "המפקד גנסי ידע שהוא חייב להיות באירוע, ואנחנו ידענו שצריך ללוות אותו. תמיד אומרים 'לעולם לא נשכח', אבל אחרי שישה חודשים כולם שכחו את הקרבת ההרוגים. זו לא אשמת הבוס ש־340 מאיתנו מתו.
זה קרה כי דלק הסילון היה לוהט וגרם לקריסה. גם האופן שבו קרסו הבניינים - כמו פנקייק, אל תוך עצמם - היה חלק מהאופן שבו תכננו אותם, כדי שלא יפגעו בסביבתם במקרה של קריסה. אני לא מבין למה צריך תיאוריות קונספירציה.
"ואני, אני לא עשיתי שום דבר הרואי. הגעתי לעבודה, היתה קריאה בקשר וענינו לקריאה. עשינו את העבודה, ולצערי רבים ממי שהכרתי לא חזרו הביתה. זה חלק מהתפקיד. זה חלק מהשבועה שלנו".