ייתכן שמעז יצא מתוק: יש סיכוי שהדי היציאה המשפילה מאפגניסטן בזירה הגלובלית יחייבו את ממשל ביידן לשנות כיוון ולהינתק מהמורשת העלובה והמסוכנת של אובמה. אם כך יקרה, וזה לא חייב לקרות, ייבנו מכך גם ישראל ובעלות בריתה הערביות. יש תקדימים מעניינים במדיניות האמריקנית, בעולם ובאזור, לנשיאים שנכשלו במדיניות שגויה ולמדו את הלקח הנכון - או נאלצו לשנות מדיניות. יש גם נשיאים שסירבו להכיר בכישלונם. מוקדם לשפוט.
הכל מסכימים שמדיניותה הגלובלית של ארה"ב תיבחן בעיקר מול סין, וספציפית במזרח אסיה. אחרי רצף כישלונות שהשתקף לאחרונה באפגניסטן, מתקבעת דמותה של ארה"ב כמי שנוטשת בעלות ברית ומשחקת לידי אויביה. היא נכשלת בכך סדרתית, בעיקר מתוך חוסר הבנה - המושרש עמוק בחשיבה האסטרטגית האמריקנית - בדבר עדיפויותיהם של בני תרבויות אחרות. ארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמה שהתדמית העלובה הזו תכתיב את התנהגותן של מדינות אסייתיות ואחרות, שוושינגטון תלויה בתמיכתן הפעילה.
ישראל היא דוגמה מובהקת של בעלת ברית זוטרה, המתוסכלת שוב ושוב מהכשלים המובנים בחשיבה האמריקנית, אך בהיעדר ברירה אחרת יכולה בעיקר להתגעגע לחריגים הריאליסטיים בבית הלבן, כגון ניקסון וקיסינג'ר. הודו היא דוגמה מובהקת של מעצמה, שבלעדיה ארה"ב לא יכולה להתמודד ביעילות עם סין, וחופש הפעולה שלה גדול הרבה יותר.
גם אם הערכת עומק הכישלון האפגני בוושינגטון, בבייג'ין, בניו דלהי, בטוקיו ובהאנוי מוגזמת, מה שקובע הוא הצורך הדחוף של ממשל ביידן להוכיח שאפשר לסמוך על תמיכה אמריקנית. הוא זקוק לכך כדי להתמודד עם תעוזתם של הסינים, ה"מריחים" חולשה ומגבירים את איומיהם על טייוואן, ועם חרדותיהן של בעלות הברית של ארה"ב מאובדן הדרך ומחוסר האונים של מעצמת העל.
בתנאים אלה תשדר כניעת ביידן לאיראן בשיבתו להסכם הגרעין, שגם במזרח התיכון ננטשו ישראל, ערב הסעודית, מצרים, האמירויות ושאר בעלות הברית של ארה"ב, בניסיון נואל לפייס את אויביה. ביידן עשוי להבין מבעוד מועד שהכניעה תהדהד בכל אסיה: ההסכם ייתפס, בצדק, כמהלך שהסיר את הסנקציות, ושהשלים למעשה עם פיתוח ראש הקרב והמערכת הבליסטית ועם תנופת ההגמוניה האיראנית באזור - תמורת כליאתם הווירטואלית של סוסי ההעשרה הגרעינית, שברחו מזמן מן האורווה.
נשיאים אמריקנים שכשלו במזרח התיכון התעשתו לפעמים. אייזנהאואר, שכשל מול נאצר וגרם לערעור המשטרים הפרו-מערביים באזור, אימץ דוקטרינה שונה והציל - במישרין ובאמצעות הבריטים - משטרים כאלה בלבנון ובירדן. קרטר, שהזה על שלום אזורי בהשתתפות אש"ף, סוריה ובריה"מ, הוסט מאיוולתו ביוזמת סאדאת ונרתם להסכם הנפרד בין ישראל למצרים.
ביידן עוד לא כשל ממש. יש סיכוי שילך בדרכם ולא במורשת המנטור שלו. אובמה מתכחש לכישלונו במצרים (העלאת "האחים המוסלמים"), בטורקיה (ברית עם ארדואן), בעניין הפלשתיני (הערכת חשיבותם והקשחת עמדתם), בסוריה (הזמנת הרוסים וחיזוקם), בעיראק (השלטת המיליציות האיראניות) ובאיראן (נטישת המורדים ב-2009 וההסכם ב-2015).
אם ביידן יפנים שבמאבק הגלובלי המכריע עם סין הוא אינו יכול להרשות לעצמו כישלון מהדהד נוסף במזרח התיכון, ייבנו מכך ישראל ובעלות בריתה הערביות. אם ארה"ב רוצה לצמצם את נוכחותה הצבאית ואת אחריותה הישירה באזור, אסור לה לעזוב לטובת משענת קנה רצוץ, כמו באפגניסטן, ובוודאי לא לחזק אויב אנטי-אמריקני רדיקלי השואף לכונן הגמוניה באזור.
כאן עומדת לרשותה, כחריג מופלג, בעלת ברית חזקה ונחושה, היחידה שלא רוצה בחיילים אמריקנים להגנתה. אותה בעלת ברית - ישראל - מובילה קואליציה ערבית, ובראשה מצרים, ערב הסעודית והאמירויות, עם יכולות המשלימות את העוצמה הישראלית. צריך להיות מנותק מהמציאות האזורית יותר מכל ממשלי העבר (למעט, אולי, אובמה) כדי לוותר על האפשרות הזו לטובת ההזיה של פיוס איראן ומיתונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו