הגל הכחול בדרך: ישראל חייבת להיגמל מההסתמכות על טראמפ

בשעה שערפל סמיך אופף עדיין את עתידה ואופייה של המערכת הפוליטית הישראלית, הרקיע האמריקני הולך ומתבהר לקראת בחירות האמצע לקונגרס, שיתקיימו ב-3 בנובמבר. בארצו של הדוד סם מתרבים הסימנים המעידים לגל כחול עומד להציף את הסנאט ואת בית הנבחרים, ולהעביר את השליטה בהם לידי המפלגה הדמוקרטית.

ביטוי מובהק למגמה הזו הוא המירוץ לסנאט בטקסס, שבעשורים האחרונים הייתה מתחם רפובליקני מבוצר, ואילו עתה נמצא בה המועמד הדמוקרטי ג'יימס טלריקו בעמדת יתרון על פני יריבו הרפובליקני קן פקסטון. אמנם נכון שההתמודדות בטקסס אינה בהכרח שיקוף מדויק ומזוקק של הלכי הרוח בכל רחבי האומה (שכן אישיותו של פקסטון אינה בדיוק מודל להערצה או מקור להשראה), אבל יש בה כדי להעניק ביטוי, ולו גם חלקי, לתחושת התסכול הרחבה, המאפיינת נדבכים נרחבים של "העם הבוחר" ערב "בחירות האמצע", והמחלחלת גם לתוככי מעוזים רפובליקניים מסורתיים, כמו טקסס ואלסקה.

מאחר שהדמוקרטים זקוקים לתוספת של ארבעה מושבים כדי להפוך לסיעת הרוב בסנאט, ברור שהאקלים הפוליטי מסייע להם לבוא לידי ביטוי במדינות נוספות דוגמת מיין, איווה וניו-המפשייר, שאינן מהוות חלק מבסיס התמיכה הרפובליקני השורשי (ושבכולן נמצאים כעת מועמדים דמוקרטים בעמדת זינוק לניצחון אפשרי). זאת, כמובן, בתנאי שמספר המושבים שהם עלולים לאבד, כמו במישיגן, יהיה מינימלי ולא ינטרל את הישגיהם הצפויים בדרך למהפך דמוקרטי בסנאט.

בית הנבחרים כמעט אבוד

בבית הנבחרים הרקיע הדמוקרטי בהיר עוד יותר, וההתכנות להעברת השליטה לידיים דמוקרטיות גם בבית זה היא כמעט בגדר ודאות. הסיבות למהפך מעוגנות לא רק במסורת הפוליטית והחברתית האמריקנית (שאחד מביטוייה החוזרים ונשנים הוא הנטייה "להעניש" את מפלגתו של הנשיא על כך שחלק, לפחות, מן ההבטחות מרקיעות השחקים שפיזר ערב הבחירות טרם זכו למימוש), אלא בתחושת אכזבה רווחת מתפקודו של טראמפ במספר סוגיות ומכלולים.

במרכזם ניצב המשבר המתמשך בחזית המפרץ (המאיים להסלים לכלל סיבוב צבאי נוסף), שהביא לנסיקה במחירי הדלק ולגל התייקרויות נגזר במשק, ושתרם ישירות לצניחה החדה ברמת התמיכה הציבורית בנשיא. בנוסף, בוחרים עצמאיים רבים מסתייגים עמוקות ממדיניות ההגירה (והגירוש) של הממשל, המיושמת ביד קשה וללא רגישות וחמלה. אין חולק שמדיניות נוקשה זו עלולה לפגוע במועמדיו של הבית הלבן גם בקרב מעוזים לטינו-אמריקניים, שהעניקו לטראמפ תמיכה רחבה בבחירות לנשיאות של 2024.

לא פחות חשובה היא סוגיית תוכניות הביטוח הרפואי. הקיצוצים שהממשל עשה בכמה ממרכיביהן פגעו בעיקר בבסיס התמיכה המסורתית בו בקרב מעמד הצווארון הכחול ב"רצועת החלודה" - שמצבה הכלכלי והחברתי ממשיך להידרדר. 

נשיא קצוץ כנפיים

היה והתחזיות למהפך אכן יתממשו (ולו גם בבית הנבחרים בלבד), צפוי שהקונגרס החדש, העתיד להיכנס לתפקידו ב-3 בינואר, 2027, יותיר את טראמפ קצוץ כנפיים. הגם שיוכל להמשיך ולהוביל מהלכים, בין היתר באמצעות הוצאת צווים נשיאותיים ותקנות מנהליות, הוא ימצא עצמו ניצב אל מול בית מחוקקים לעומתי ברובו, כשהוא נתון לבדיקה מדוקדקת של מדיניותו, ומוגבל מבחינת יכולתו לשלוט על התקציב הפדרלי ועל תהליך החקיקה (כולל הגבלה על הקצאות כספיות).

לנוכח הסיכוי שהמחנה הדמוקרטי בקונגרס, שרובו מפגין יחס מסויג וביקורתי כלפי ישראל - ומיעוטו הרדיקלי, ההולך ומתחזק, מגלה עוינות קיצונית כלפי עצם המפעל הציוני - עתיד להפוך בקרוב לכוח הדומיננטי על גבעת הקפיטול, חייבת כל ממשלה שתוקם בישראל לנקוט זהירות יתר בגישתה כלפי בעלת בריתה האמריקנית.

באופן ספציפי, חובתה של כל ממשלה שתקום לפעול בדחיפות לשיקומו של מארג היחסים שלה עם המפלגה הדמוקרטית, שהייתה עוגן תמיכה מרכזי בישראל בתקופה שבה נשבה רוח סגרירית מכיוונם של ממשלי ארה"ב כלפיה. לאור מצבם העגום של הנשיא ומפלגתו, ההיגיון הקר מחייב הערכה ישראלית מחודשת ומפוכחת.

לחזור לקונצנזוס דו-מפלגתי

גם אם היחסים בין הנשיא האמריקני לבין ראש הממשלה הישראלי היו ועתידים להישאר בלתי סימטריים מטבעם, וגם אם התלות הישראלית בתמיכה אמריקנית אינה צפויה להצטמצם בעתיד הנראה לעין, יש לזכור שגם בתחום חיוני זה של תקצוב הסיוע הצבאי והיקפו, יתקשה הבית הלבן ככל הנראה לפעול בחלל ריק קונגרסיונלי כבר בינואר הקרוב. זאת, כאשר יתייצב אל מול קונגרס (או, לפחות, בית נבחרים) לעומתי ומרדני, שישאף לחשקו ולהצר את צעדיו.

הנגזרת מכך אמורה להיות, בין היתר, סלילת נתיבים וערוצי תקשורת אל הזרם המרכזי והדומיננטי של הסיעה הדמוקרטית בקונגרס, בד בבד עם עיצובה של מדיניות חדשה, שתפעל בתקיפות לסיכול הפעילות האלימה של מתנחלים בשטחי יהודה ושומרון, שתגבש מתווה מדיני-אסטרטגי מקיף (ברוח תוכניותיו של טראמפ, אך תוך נכונות לחרוג מהן), ושלא תהסס גם לחלוק בגלוי על מדיניותו של הנשיא במגוון של סוגיות (כגון יחסו לנשיא טורקיה), הקשורות במישרין לביטחונה הלאומי.

כל זאת מבלי להתכחש, כמובן, לפועלו חסר התקדים של הנשיא למען ישראל, ומבלי להתנתק בשום צורה ממקור התמיכה הבלעדי שלה שבבית הלבן, יהיה על ממשלת ישראל הבאה לנסות ולהרחיב את שולי התמרון שלה כדי לקדם מחדש, בין היתר באמצעות פעולותיה והתנהלותה בזירה, את אחד מיעדי היסוד המסורתיים של המדיניות הישראלית במרחב הפנים-אמריקני: הרצון לכונן סביבה בהדרגה מעטפת דו-מפלגתית אוהדת ותומכת. וכבר היו דברים מעולם.