בעוד פחות משבועיים, ב-3 בנובמבר, יגיע מרוץ בחירות האמצע בארצות הברית אל נקודת הסיום. במועד זה יקבע "העם הבוחר" את אופיין, צביונן וכיוונן של השנתיים האחרונות לכהונתו של הנשיא טראמפ בבית הלבן.
מדובר בבחירות לכשליש ממושבי הסנאט (הפעם 35), לכל המושבים בבית הנבחרים, וכן למושלים ולממלאי תפקידים ציבוריים בכירים במדינות השונות.
למעט חריג אחד (בבחירות האמצע של שנת 2002), הפכו בחירות אלה לעמק הבכא עבור המפלגה, שמנהיגה אייש באותה עת את המשרד הסגלגל. שכן, בחלוף שנתיים מיום הבחירות לנשיאות, הבטחותיהם של המועמדים להגשים חזונות אוטופיים ולנווט את אומתם היישר אל מימושו המזוקק של החלום האמריקני, התבררו דרך קבע שאפתניות מדי ובלתי ניתנות ליישום מלא.
וכך, כאשר תחושה ציבורית רווחת של חמיצות ותסכול הלכה ותפסה את מקומה של אופטימיות היתר הראשונית, התולדה הבלתי נמנעת מכך הייתה נטייתם של הבוחרים "להעניש" את נציגי סיעתו של הנשיא בבית המחוקקים וכך להחליש, בבחירות האמצע, את מעמדו ואת מידת השפעתו על תהליך החקיקה. כתוצאה מכך איבד, אפוא, הבית הלבן, שוב ושוב את שליטתו על אחד, או אפילו על שני בתי הקונגרס.
שורשי האכזבה
תמונה זו של נחיתה כואבת אל קרקע המציאות האפרורית מאפיינת גם את מערכת הבחירות הנוכחית. המלחמה הבלתי פופולרית באיראן וההתכתשות המתמשכת בזירת המפרץ, שהביאה לנסיקה במחירי הדלק ולגל שלם של התייקרויות נגזרות במשק האמריקני, מדיניות המכסים שהוביל טראמפ, שאף היא פגעה בכוח הקנייה של הצרכנים, והעלייה בעלות הביטוח הרפואי ומחירי התרופות- אלה היו רק חלק משורשי האכזבה וההתפכחות מחלום השגשוג והפריחה, שהביאו לשחיקה ניכרת בשיעורי התמיכה בנשיא ומדיניותו, וצפויים כעת לפגוע גם במעמד מפלגתו על גבעת הקפיטול.
על רקע זה, אין זה מן הנמנע, שסיעת הרוב הרפובליקנית בשני בתי הקונגרס תהפוך, בעקבות בחירות האמצע, לסיעת המיעוט, והדברים אמורים בעיקר לגבי בית הנבחרים. בבית זה צפוי, בסבירות גבוהה, להתחולל מהפך שיהפוך את הדמוקרטים לסיעת הרוב, ובפער משמעותי.
בסנאט המאבק צמוד אמנם בהרבה, אך גם בו נמצאת הסיעה הדמוקרטית (הזקוקה לתוספת של ארבעה מושבים כדי להפוך לסיעת הרוב) בעמדת זינוק סבירה (אם גם לא ודאית) בדרך למהפך אפשרי. טקסס, מיין, אלסקה וצפון קרוליינה עשויות להעניק לה את קרש הקפיצה ההכרחי לניצחון (בתנאי, כמובן, שלא תאבד מושבים,המצויים כיום בשליטתה).
המשמעות של תמורה זו בבית הנבחרים (וייתכן שגם בסנאט) הנה מופלגת. באווירת השסע הפוליטי והקיטוב האידיאולוגי העמוק שבין שני המחנות, שהפכה בשנים האחרונות את בית המחוקקים לזירת התגוששות סוערת וחריפה, קשה להעלות על הדעת שיתוף פעולה בין-מפלגתי בסוגיות מפתח חקיקתיות כפי שהתקיים בעבר הרחוק.
העובדה שסיעת הרוב בשני הבתים היא הממנה את יושבי ראש הוועדות ובסמכותה ליזום חקירות, שימועים ומינוי תובעים מיוחדים, עתידה - במיוחד אם יתממש תסריט המהפך גם בסנאט - לשבש עד מאוד את תוכניות החקיקה הנשיאותיות. שכן, השליטה גם בסנאט, אם אכן תושג, תעניק לסיעה הדמוקרטית מנוף עוצמתי נוסף בדמות הסמכות הבלעדית לאשר או לדחות מינויים שהנשיא יציע למשרות בכירות, כולל חברי קבינט, שופטים ושגרירים.
קץ התמיכה הדו־מפלגתית
ובאשר לישראל - גם אם ניתן להגדיר את רוב חברי הסיעה הדמוקרטית על גבעת הקפיטול כבעלי אוריינטציה פרוגרסיבית-ליברלית שאיננה רדיקלית, התומכים תמיכה בסיסית בישראל ובזכותה לביטחון מאיומים, מדובר בתמיכה צוננת ומסוייגת.
לצד תמיכה "רבה" זו, קיימת נכונות בקרב פלג דומיננטי זה לתמוך בהטלת סנקציות צבאיות מוגבלות עליה וביוזמות גינוי על רקע פעולות ישראליות בחזית עזה ובמרחב הפלסטיני. לכך יש כמובן להוסיף את המיעוט הפרוגרסיבי המיליטנטי העוין את ישראל ואת המפעל הציוני באופן קיצוני (העתיד כנראה לגדול במעט בשני הבתים בעקבות הבחירות).
מה שברור הוא שנסתם הגולל על עידן הזוהר של התמיכה הדו-מפלגתית החמה, הגורפת והבלתי מותנית של הקונגרס בישראל. במחנה הרפובליקני בקונגרס היחס לישראל חיובי אמנם הרבה יותר, אך גם בקרבו קיימים מוקדי ביקורת והסתייגות.
בין ירושלים לוושינגטון
לנוכח תמונת מצב זו, ולאור ההיתכנות שהדמוקרטים יהפכו לסיעת הרוב, לפחות בבית הנבחרים, יש חשיבות עליונה לתוצאות הבחירות לכנסת - שכן ההתדרדרות שחלה במעמדה של ישראל על גבעת הקפיטול ובקרב הציבור האמריקני בכללותו לא התרחשה בחלל ריק.
מדובר במערכת דינמית ובתהליך העשוי להוביל, בתנאים מסוימים, לשיקום ולתחייה, אם כי לא באבחה אחת, של "היחסים המיוחדים" עם הרשות המחוקקת ועם דעת הקהל האמריקנית.
בהקשר דינמי זה יש לראות גם את הצהרת התמיכה הנחרצת של הנשיא טראמפ בנתניהו. שכן, החלשותו הצפויה של מעמדו של הבית הלבן בעקבות בחירות האמצע, תקשה עליו להוביל מהלכים אסטרטגיים חדשים ודרמטיים תוך התעלמות מוחלטת (חרף יכולתו לפעול באמצעות צווים נשיאותיים) מעמדותיה של רשות מחוקקת דומיננטית ולעומתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
