באירוע השקה שנערך אתמול בלילה (בין שלישי לרביעי) בניו יורק לרגל ספרו החדש, ״הטיעון הערבי בעד ישראל״ (The Arab Case for Israel), הציג החוקר הלבנוני-עיראקי חוסיין עבדול-חוסיין, עמית מחקר בקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD), כתב אישום חריף נגד תרבות הסירוב הערבית - וקריאה נדירה, מתוך העולם הערבי עצמו, לשלום מלא ובלתי מותנה עם ישראל.
שימוש לפי חוק 27א' לזכויות יוצרים
את הריאיון הנחתה מורגן אורטגוס, לשעבר בכירה בממשל טראמפ ששימשה כסגנית השליח הנשיאותי למזרח התיכון, אשר כתבה את ההקדמה לספר. בפתח דבריה הדגישה אורטגוס את המחיר האישי שמשלם עבדול-חוסיין על עמדותיו. “חוסיין כתב את הספר הזה תוך סיכון אישי שלו ושל משפחתו”, אמרה. לדבריה, כמי שהוא שיעי מלבנון ותומך בפומבי בישראל ובשלום ישראלי-לבנוני, “חוסיין לא יוכל לחזור ללבנון עד שיהיה הסכם שלום ועד שהחוק הזה ישונה”, בהתייחס לחוק ההפללה של לבנונים על קשר עם ישראלים. אורטגוס הוסיפה כי דווקא בתקופה של עלייה באנטישמיות “מימין ומשמאל”, חשיבותם של בעלי ברית שאינם יהודים מתחדדת.
עבדול-חוסיין, שגדל לדבריו במשפחה שיעית דתית יחסית, חצי עיראקית וחצי לבנונית, תיאר את המסע האישי שהוביל אותו מעוינות לישראל לתמיכה גלויה בה. “הסיפור שלי הוא סיפור של אדם רגיל שאמרו לו משהו, וכשהוא התחיל לחפור בסיפור - התברר לו שזה משהו אחר”, אמר. “לימדו אותי, כמו כל ילד אחר, שישראל חייבת להיעלם כי זה הדבר הנכון לעשות. והאמנתי בזה”.
נקודת המפנה, סיפר, הגיעה בשנת 2000, לאחר נסיגת צה”ל מדרום לבנון. ככתב ב”דיילי סטאר” בביירות הוא נסע אל הגבול, שהיה אז “רק גדר תיל רעועה”, לדבריו. “יכולתי לגעת בישראל, ויכולתי לראות ישראלים, משפחות ישראליות. ונהייתי מאוד סקרן. חשבתי לעצמי: הם נראים כמו בני אדם”.
לדבריו, מקורות המידע הזמינים אז בלבנון על ישראל היו בעיקר אדוארד סעיד, נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין, חוקרים מערביים אנטי-ישראלים, “וליתר ביטחון, יכולת לקנות את ‘מיין קאמפף’ בכל חנות ספרים”. מכיוון שקלט ברדיו תחנות ישראליות אך לא הבין עברית, החל ללמוד את השפה. “כשהצלחתי להאזין לישראלים מדברים בינם לבין עצמם בשפתם, גיליתי שכל מה שלימדו אותנו - שהיהודים, כשהם מתכנסים יחד, מתכננים להרוג כל ילד ערבי ולבנוני - פשוט לא היה נכון”.
עבדול-חוסיין הדגיש כי הספר איננו רק עדות אישית, אלא טענה פוליטית רחבה: השלום עם ישראל הוא אינטרס ערבי. “גם אם אתה חושב שישראל גרמה לך עוול, להתקדם הלאה הרבה יותר טוב לעתיד שלך, לעתיד ילדיך ונכדיך”, אמר. “קוראים לזה ‘הטיעון הערבי בעד ישראל’, אבל זה לא הטיעון של ערבי אחד - זה הטיעון של רבים”. לדבריו, רבים בעולם הערבי תומכים בו בשקט: “אנשים אומרים לי בפרטי: אנחנו תומכים בך, אוהבים את מה שאתה אומר. הם לא יכולים אפילו ללחוץ ׳לייק׳”.
חלק ניכר מהשיחה הוקדש גם למגעים לשלום בין ישראל ללבנון. אורטגוס אמרה כי כבר זמן קצר אחרי שמונתה לתפקיד במזרח התיכון, שמעה מגורמים לבנוניים כי “לבנון וישראל מוכנות לשלום”, וציינה כי עבדול-חוסיין היה יועץ מרכזי עבורה בנושא. הוא מצדו אמר כי אורטגוס “שינתה את השיח” בלבנון, וכי בעבר עצם האמירה שלבנון צריכה לחתור לשלום עם ישראל הייתה “בלתי נתפסת”.
לדבריו, בלבנון מתנהל כיום מאבק בין שני נרטיבים: הנרטיב האיראני, שלפיו “ישראל מבינה רק את שפת המלחמה, הכוח והעוצמה”, לבין המחנה שמבקש ריבונות לבנונית ושלום ישיר עם ישראל. “הלבנונים ששמרו על ריבונות ועצמאות נזרקו מתחת לגלגלי האוטובוס פעם אחר פעם”, אמר, והזכיר את הפגיעה בריבונות הלבנונית על ידי הפלסטינים, משטר אסד וחיזבאללה. לכן, הסביר, מנהיגים בלבנון חוששים להתקדם כל עוד הם לא בטוחים שוושינגטון לא תסגור עסקה נפרדת עם איראן על חשבונם.
לקראת סיום התייחס עבדול-חוסיין גם למצבם של המיעוטים במזרח התיכון. “האוכלוסייה הלא-מוסלמית מצטמצמת בכל מקום - חוץ ממקום אחד, ואתם כנראה מנחשים איפה. זו ישראל”, אמר. כדוגמה ציין כי בעיר בעלבכ, שבה גדל תקופה מסוימת, שליש מהאוכלוסייה הייתה בעבר נוצרית קתולית. “היום, אם תלכו לבעלבכ, כנראה תמצאו שלושה נוצרים קתולים”.
המסר שלו לארה”ב היה חד: כדי להגן על מיעוטים ועל יציבות אזורית, דרושה מדיניות ארוכת טווח - לא עסקאות רגעיות. “אנחנו צריכים עקביות”, אמר. “אנחנו צריכים לשלוח מסר למיעוטים: אנחנו איתכם, שלא ניתן להם להתנכל לכם - ושישראל היא משהו שצריך להתגאות בו”.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו