וינה, ברלין, בגדד, סלוניקי ועשרות אחרות. בכל אחת מהערים האלה יהודים הרגישו בבית. חלקם מסודרים כלכלית, חלקם פרנסי עיר שהיו בעצמם הפוליטיקה והכלכלה והתרבות; שהעסקים שלהם מספיק חשובים, ושבתי הכנסת שלהם מספיק ותיקים. בכל אחת מהערים האלה היה מישהו שהזהיר שכדאי לפקוח עיניים. להציץ לאן הרוח נושבת. לצפות איך קריאות שוליים מהסוג שהשמיעו קוזאקים מהסיפורים של סבתא משתרבבות פתע לעיתונים הראשיים. האזהרות הגיעו תמיד ובזמן. הן פשוט נפלו על אוזניים ערלות ותשובה יהודית קבועה: זה לא יקרה כאן. אנחנו שונים. יש לנו שורשים.
אבל לשורשים אין ערך כשהאדמה לא שלך.
זוהרן ממדאני מושבע לראש עיריית ניו-יורק
זכרו את ניו יורק של יוני 2026. בלילה אחד, בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, שלושה מועמדים לקונגרס עם עמדות אנטישמיות גאות זכו בניצחון. קלייר ואלדז, שמכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד" ותומכת בניתוק הסיוע האמריקני, זכתה במחוז 7. דאריאליזה אבילה שבלייה, שיצאה לחגוג בטיימס סקוור למחרת טבח 7 באוקטובר וסירבה להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, ניצחה במחוז 13. בראד לנדר, יהודי סמי מומר, דמוקרט קלאסי בעצמו, שהכריז שישראל מבצעת טבח בעזה והאשים את משלמי המיסים האמריקנים במימון "המלחמה של נתניהו", ניצח במחוז 10. שלושתם נתמכו בידי ראש העיר ניו יורק בכבודו ובעצמו, זוהרן ממדאני, שהפך אנטי־ציונות למנוף פוליטי, ואנטישמיות - לכרטיס כניסה למפלגה.
מדובר בתוצאות בחירות רשמיות במקום הכי מערבי בעולם, זו לא תקלה של ערב אחד. זו מגמה שהפכה לאסטרטגיה, והאסטרטגיה הזו עובדת.
אני פונה אליכם, יהודי ניו יורק, באותה הצורה שיהודי המשפחה המורחבת מהדור של הסבים והסבות שלי פנו לקרובי המשפחה באירופה בשנות ה־30 של המאה הקודמת. ברלין? ניו יורק? מי מבדיל, הדפוס זהה: אקדח מעשן בצורת טורי דעה ו״רק חשבתי בקול״ של אנטישמים סוחפים במערכה הראשונה, מוביל לקרשנדו מחריד במערכה החמישית, כזה שהאקדח של צ׳כוב ייראה כמעט הומני לידו. זה קרה לפני פחות ממצמוץ־עין במונחים היסטוריים. אמירות שוליים הפכו לעמדה לגיטימית. מעמדה לגיטימית לחקיקה. מחקיקה למציאות. זו לא שאלה של "אם". רק של "מתי". ההיסטוריה לא מציגה חריגים לדפוס הזה. אף פעם. המוסדות היהודיים שלכם ישנים. הקהילה, הפדרציות, הלובים - כולם פועלים בקצב של דור קודם מול רדיקליזציה שמתרחשת בזמן אמת. הם נבנו לעולם שבו אנטישמיות היתה סטיגמה. בעולם שבו היא תעודת זהות פוליטית, הם חסרי תועלת. מי שלא מעודכן לא נשאר מאחור. הוא נמחק.
תחליטו מה מסמן לכם הלילה הזה בניו יורק: את הרגע שבו מחלחלת ההבנה שחייבים לארוז? או עוד שורה בספרי ההיסטוריה ומקור אמין לסיפורים שאנחנו נספר לנכדים בישראל עוד עשרות שנים?
יהודי התפוח הגדול היקרים: אני יודע מה אתם חושבים. זו ארה"ב, לא אירופה או ערב. יש פה חוקה ודמוקרטיה וזכויות והלובי היהודי יגיב. אתם בוודאי צודקים ואני ישראלי היסטרי. בכל מקרה, שיהיה כתוב: זה הזמן לארוז, כשעוד אפשר. ואם כבר אתם פה:
לעבור מארה"ב לכל מדינה אחרת בעולם זה בערך כמו לעבור מהתנור לכיריים. שלא יבשלו אתכם. בואו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו