מלכודת האהבה: איך הקשר עם טראמפ הפך ממתנה לפארסה

אין כנראה דרך להמתיק את הגלולה אחרי הקרקס המדיני שהיה מנת חלקנו ביום ראשון: אנחנו מובלים בידי ראש ממשלה מתוחכם אך סחיט, שנלכד בהימורו מפעם לשים את כל הז'טונים על דונלד טראמפ; הוא עצמו מובל בידי אותו טראמפ, שלא מפסיק להפתיע בגודל החובבנות שלו, בקוצר סבלנותו וגם בהיותו נשיא פשוט חלש להחריד. הרי מה שהיה בפוסט שלו על הפסקת האש: בדיות (כוחות צה"ל לא היו בדרך לביירות), דיל שמוכר את הבדייה תמורת ויתור ממשי (הפעלת כוח מצד צה"ל בתגובה לאינסוף הפרות של הפסקות האש מצד חיזבאללה), ומעל לכל - השלכת בעלת הברית מתחת לאוטובוס למען "שיחות טובות" עם חיזבאללה (הו כמה שבאוקראינה מבינים אותנו עכשיו!..).

ברקע: איראן, שאיימה שוב על התנועה בהורמוז, בתוספת (לא) מרעננת של חסימת באב אל-מנדב. ניצחון מוחלט. ומאחורי הקלעים? קטאר, שבחשה ורקחה את הפסקת האש שבתוך האין-הפסקת אש שנמשכה בצפון שבעה שבועות. קטאר, שמנהלת את נשיא ארה"ב (אגב, מה שלום הבואינג שקיבל מהנסיכות במתנה?), ומשלמת לטהרן עבור מעבר אוניותיה בהורמוז ושוברת, ברשות טראמפ, את המצור המהולל.

אי אפשר להמציא את גודל החרפה: נשיא, שביחס לאויבת איראן לא עמד באף קו אדום שהציב בעצמו, אך במשך לפחות שבעה שבועות פוגע אקטיבית בישראלים ובישראל, ועוד תחת ממשלת שרוממות הריבונות בגרונה ובראשות מר ליגה אחרת וידיד אישי. אכן, ליגה אחרת: לאומית, במקרה הטוב.

זו, אגב, הזדמנות להזכיר: גורו ממנהיגים שמזכירים שוב ושוב כמה הם אוהבים את ישראל. זה פשוט חייב להדליק נורות אדומות. למה? כי לפחות חלקם ישתמשו בקלף הזה כדי להפוך את החיבוק לחניקה. כמאמרו של אחד המרשאלים הצרפתים במאה ה-17 (אם כי יש גם ייחוסים אחרים): "אלי, שמור עליי מידידיי. לאויביי אדאג בעצמי".

וזו הזדמנות להזכיר גם זאת: מה שנדרש ביחסי בין מדינות אינו פטפוטי אהבה מצד הנשיא הנערץ, שאין מספיק כיכרות לקרוא על שמו כדי להשביע את הנרקיסיזם שלו, ולא עיסוק בעיניים מצועפות כמה נכדים יהודים יש לו, אלא יחסי עבודה תקינים, שילוב אינטרסים, כבוד הדדי בין המערכות, קשר מוסדי איתן ובסיס ערכי משותף. יחסים אישיים טובים זה בונוס שצריך מאוד להיזהר בו. עם כל זה שבין הממסדים הביטחוניים יש שיתוף פעולה הדוק מאוד, נפלנו כאן במלכודת הדבש שהרכיב בקוצר ראייה בלתי נתפס הנואם הטוב ביותר שלנו באו"ם.

*

וטראמפ? נוכחנו לדעת בראשון בערב שהוא איבד עניין. כמו שאין יותר שיחות בין רוסיה לאוקראינה, כי הוא ושליחיו כשלו כבר בהנחות העבודה, כך גם כאן: המו"מ עם איראן תקוע כי אין לטראמפ כל כך קלפים כרגע (הקארמה מהמפגש עם זלנסקי בפברואר 2025 מוסרת ד"ש) וכפי שאמר בראיון ל-CNBC: "לא אכפת לי איך ייגמר המו"מ". ככה, חד, וחלק, ובעיקר חסר אחריות - בדיוק כמו שהייתם מצפים ממנו.

למרות הסיוע שלו בשחרור החטופים (ועל כך תודה עמוקה), היחסים עם הנשיא הופכים כבר מפארסה לטרגדיה. מזלם - וביש מזלנו - שלשני הפוחזים האלה יימצאו די פרשנים, שיציגו את הקטסטרופה הזו באופן קצת פחות נורא, ובחלוף שבוע גם כמצב סביר, וכעבור עוד זמן-מה כהישג, ולעולם יימצאו אנשים חרדי הכרה במציאות שיקנו את האיוולת הזו, אפילו בלי הרוטב הקבוע בדבר תוכנית גאונית שעוד לא התגלתה.

איך אמר פעם אנתוני סקרמוצ'י, אחד מדובריו לשעבר של הנשיא ה-45/47? "יש שחושבים שטראמפ משחק שח, שעה שבפועל מקורביו עסוקים בלמנוע ממנו להכניס את כלי המשחק לפה".