כשסטנדרטים מתהפכים: כך הפך ה"ניו יורק טיימס" לכלי להפצת עלילות דם

״שלחו פנימה את הלוחמים״. זו היתה כותרת מאמרו של הסנטור הרפובליקני טום קוטון בתחילת יוני 2020. היו אלה ימי המחאות הגדולות בעקבות הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד בידי שוטר. רחובות ברחבי ארצות הברית בערו מזעם, השתררה תחושת אנרכיה מסוכנת. הסנאטור הציע להזרים כוחות צבא כדי לדכא את המהומות.
אבל רגע. גדודי לוחמים ברחובות, כדי לטפל במפגינים? האם מותר בכלל להתייחס למחאות שחורים כאל ״מהומות״? להצביע על ״אלימות״? אלה אמירות פוגעניות, מכלילות, פשיסטיות. זו עמדה שעלולה להעמיד את עובדי העיתון השחורים בסכנה, כפי שהם עצמם צייצו.

עורך מדור הדעות בעיתון, ג׳יימס בנט, ניסה להגן פרסום הטור מול מתקפות בתוך העיתון ומחוצה לו. ללא הועיל. בתוך ימים מערכת הניו יורק טיימס התנערה מהטור, בטענה שהוא לא עומד בסטנדרטים המחמירים של המערכת. מה למשל? בין היתר, טען הסנטור שפעילי ״אנטיפה״ מתסיסים את המהומות ברחבי הערים, טענה שהעיתון הגדיר קודם לכן כ״כוזבת״ (misinformation). בנט אולץ להתפטר.

סטנדרטים נוקשים - עד שזה נוגע לישראל

שש שנים קדימה. באותו עיתון מתפרסם טור דעה שמאשים את מדינת ישראל בהתעללות מינית שיטתית ומכוונת בפלסטינים. לא מדובר בארועים נקודתיים, לפי הטור, אלא בדפוס פעולה נרחב ומאורגן. כותב הטור, העיתונאי ניקולס קריסטוף, התבסס על 14 עדויות ודו״חות שנערכו על ידי ארגוני זכויות אדם. חלקם ישראלים, אלא מה. לפי קריסטוף, ישראל מאמנת כלבים לאנוס פלסטינים.

לפני כמה עשורים העניקה האגודה הסוציולוגית הישראלית פרס הצטיינות לעבודת תזה שבדקה מדוע נדירים מקרי אונס של פלסטיניות בידי חיילים ישראלים. המחקר זיהה ״פרקטיקות של נטרול תשוקה״, שגורמות לכך שהאישה הפלסטינית ״נחקקת בהבנתו ובגופו של החייל כלא אישה״, ״זיהום המאיים על גבולות השבט הישראלי״. 20 שנה חלפו, וצריך לעדכן בדחיפות את המחקר. עכשיו הקו המפלגתי מאשים את לוחמי צה״ל וכוחות הביטחון באונס, כשיטה.

גם הפעם סערו הרוחות, בתוך העיתון ומחוצה לו. הפגנה נערכה מחוץ לבניין המערכת וממשלת ישראל איימה בתביעה. אלא שבניגוד לפעם הקודמת, שהסתיימה בהתקפלות מבישה של קברניטי העיתון והשלכת עורך הדעות מתחת לגלגלי האוטובוס, הפעם בחר העיתון לגלות עמוד שדרה. בעקבות הביקורת, עורכת מדור הדעות, קתלין קינגסברי, הודיעה ביום שישי שהטור נבדק באופן קפדני, שהוא אמין, ושהוא עומד בסטנדרטים.

החלק המטריד בסיפור הוא לא ההתבצרות, אלא ההכרה בכך שאנשי העיתון מאמינים בכל ליבם שתוכן הפרסום נכון. שישראל אכן משתמשת באונס באופן נרחב. שחיילים, סוהרים ומתנחלים עוסקים בהתעללות מינית בהיקפים גדולים, ושכלבים מאומנים כדי לאנוס פלסטינים. גם אם הם לא יודעים זאת בוודאות, הם מאמינים שזה אפשרי, שזה ריאלי, שזה הגיוני. שזה אמין. זה פשוט מסתדר בתפיסת העולם. בדמיון העקום, החולני, המופרע של כריסטוף ועורכיו, מדינת ישראל היא, ובכן, סטאלג. גן עדן לסדיסטים.

מדמוניזציה לשיח מסוכן

האליטה הליברלית במערב, שניו יורק טיימס הוא אחד ממגדלוריה, פיתחה פולחן מבהיל של שקרים סביב ישראל: ג׳נוסייד, הרעבה המונית, ועכשיו - אונס והתעללות מינית. זו לא סתם ״דמוניזציה״ של ישראל; זו קריסה מהדהדת ומבהילה של אמות המידה האינטלקטואליות והמוסריות. צריך לקרוא לתופעה בשמה: האליטה המשכילה, באקדמיה ובתקשורת, עוסקת בניסוח מאורגן ובהפצה שיטתית של עלילות דם אנטישמיות, שיח שנאה, תיאוריות קונספירציה ומידע כוזב, בקנה מידה נרחב. לשטיפת המוח הזו יש השלכות שיכולות להעמיד יהודים בסכנה. זו לא קביעה תיאורטית; תשאלו יהודים בניו יורק, בלונדון, בסידני.

לא בטוח שתביעה משפטית תעזור פה; אני גם לא חושב שזה מחדל הסברתי. אין רשות ממשלתית שיכולה להיאבק במנגנון ההטפשה של השמאל הליברלי במערב, ובפרויקט הדגל שלו: יציקת התשתית הרעיונית לפגיעה פיזית ביהודים ולתקיפה או בידוד של מדינתם.

העובדה שלא מעט גורמים ישראלים שותפים לכך ידועה: שערי עיתונים שהוקדשו לעלילת רצח העם וההרעבה, תמיכות של אנשי רוח ישראלים בקריאות להחרמת ישראל, ארגוני זכויות אדם שמאכילים את תעשיית התעמולה, וכמובן, הדיווח ההוא על ״תקיפה בנסיבות אינוס״ בשדה תימן, שרדיוס הפגיעה הפנומנלי שלו ממשיך להתרחב, ושעורכיו ממשיכים גם הם להתבצר בצדקנותם.

בניו יורק טיימס מועסקים עיתונאים ישראלים וגופי תקשורת ישראלים קשרו עימו שיתופי פעולה. אי אפשר להתחבא יותר מתחת לסינר של ״פלורליזם רעיוני״ או ״ריבוי דעות״. הניו יורק טיימס עומד בלהט אידיאולוגי מאחורי עלילת דם המציגה את ישראל כישות סדיסטית ומניפולטיבית. זה תרסיס ארס אנטישמי מהזן הנחות ביותר. זה דבר אחד להיות אידיוט שימושי או עלה תאנה של עיתון שנשטף בצונאמי של שנאה. אבל לספק ביודעין תוקף מוסרי, ולתרום כישראלים למכונת ההסתה, זה כבר סיפור אחר. ההיסטוריה שופטת.