"נמר של נייר": מה היא ברית נאט"ו והאם טראמפ יכול לעזוב אותה

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמר היום (רביעי) לעיתון הבריטי "טלגרף" כי הוא "שוקל ברצינות" לפרוש מברית נאט"ו, זאת לאחר שמדינות הברית הפנו לו כתף קרה אל מול הבקשות שיצטרפו למאמצים להסיר את האיום האיראני מעל מצר הורמוז - זו ההסלמה הרטורית האחרונה של הנשיא, לה קדמו אין ספור התבטאויות שהטילו ספק במחויבויותן של חברות נאט"ו, המשבר סביב גרינלנד ואף זלזול בנופלי הברית שהשתתפו בלחימה באפגניסטן.

מדוע האמירה הזאת עוררה סערה גדולה כל כך? ברית נאט"ו ("ארגון האמנה הצפון-אטלנטית") צמחה מתוך הריסות מלחמת העולם השנייה וככזאת היא נעשתה לאבן היסוד של הסדר העולמי אחריה. הסיבה המיידית להקמתה וחשיבותה היא האיום של ברה"מ על המדינות החופשיות באירופה מייד אחרי מלחמת העולם השנייה.

אחת בשבילן כולן וכולן בשביל אחת

היא נוסדה ב־1949 על ידי 12 מדינות מייסדות: ארה"ב, בריטניה, צרפת, קנדה, איטליה, נורווגיה, דנמרק, איסלנד, פורטוגל, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג.

הגם שהתחרות הייתה ברורה לפני, ועוד במהלך המלחמה, ב־1948 הטיל סטלין סגר על ברלין המחולקת והצורך ליצור איום צבאי אמין כנגד היה ברור. ב־1955 הקימה ברה"מ את ברית וורשה, כפתה על מדינות מזרח אירופה להצטרף אליה, והיא שימשה ככוח נגדי לברית המערבית.

כוח ההרתעה של הברית נעוץ בסעיף 5 של האמנה: ״הצדדים מסכימים כי תקיפה מזוינת על אחד מהם או יותר באירופה או בצפון אמריקה תיחשב כתקיפה על כולם, וכי כל אחד מהם יסייע לצד הנתקף בנקיטת הפעולות שיראו לו לנחוץ, לרבות שימוש בכוח מזוין". זו כוחה של הברית למעשה, כוחה של המחויבות ההדדית וההבנה שמלחמה עם אחת מהן היא מלחמה עם כולן. הדבר הזה היה אמור לשמש כהרתעה מפני מחטף קומוניסטי כלפי אחת מהן.

אלא שבמציאות, לא כל בעלי הברית שווים: ארה"ב, בריטניה וצרפת הן המדינות הגרעיניות בברית, וההרתעה האמריקנית, כולל המטריה הגרעינית המוצהרת שהיא פורשת על בעלות בריתה, היא שעמדה בלב ההגנה על אירופה לאורך המלחמה הקרה. עם זאת, מדינות מערב אירופה לא נסמכו על ארה"ב בלבד: הן החזיקו לאורך כל תקופת המלחמה הקרה בצבאות גדולים ומסוגלים, ושמרו על גיוס חובה, מתוך הכרה שהאיום הסובייטי ממזרח הוא איום קיומי של ממש.

קריסת ברית המועצות שמטה לכאורה את סיבת קיומה של הברית, אלא שבו בזמן היא התרחבה מזרחה: אולי הביטוי המובהק ביותר של ההגמוניה האמריקנית שנפרשה על העולם עם נפילת מסך הברזל. מדינות מזרח אירופה הזדרזו להצטרף בעצמן: פולין, צ'כיה והונגריה הצטרפו ב־1999, ובגלים נוספים הצטרפו גם המדינות הבלטיות, רומניה, בולגריה וסלובקיה. מנהיגים רוסים העלו מידי פעם פומבית את האפשרות להצטרף, אך לא ברור עד כמה רצינית הייתה כוונתן.

כך או כך, רוסיה ירשה את מקומה של ברה"מ כאיום המרכזי עליה. הפלישה לאוקראינה הובילה בסופו של דבר גם להצטרפותן של פינלנד ושוודיה, שהיו נייטרליות לאורך המלחמה הקרה כולה. מספר החברות בה עומד כעת 32.

"הם לא היו שם בשבילנו": הסדק באמון

במהלך שנות ה־90 פעלה הברית צבאית כמה פעמים, מה שביסס את מעמדה, ומעמדה של ארה"ב, כ״שוטר העולמי״. הבולטת שבהן הייתה ההתערבות בבלקן: ב־1995 הפציצה הברית כוחות סרביים בבוסניה וסייעה לשים קץ לטבח שגבה עשרות אלפי קורבנות, וב־1999 יצא לקמפיין הפצצה אווירי נגד יוגוסלביה של סלובודן מילושביץ' כדי לעצור את מסע הטיהור האתני בקוסובו.

ב־2001 הופעל לראשונה סעיף 5, לאחר פיגועי הטרור של ה־11 בספטמבר נגד ארה"ב, זו הפעם היחידה בתולדות הברית שבה הופעל הסעיף, כוחות נאט"ו הצטרפו למלחמה בטרור באפגניסטן יחד עם ארה"ב - מלחמה שנמשכה כ־20 שנה ועלתה בחיי כ־3,600 לוחמים מהקואליציה, מהם כ־1,100 שאינם אמריקנים.

הירידה בהוצאה הצבאית גררה ביקורת מכמעט כל ממשל אמריקני. סיום המלחמה הקרה הביא איתו התחושה ש״קץ ההיסטוריה״ הביא איתו עידן של שלום נצחי בחלק הזה של היבשת. התוצאה הייתה שהצבאות האירופיים הצטמצמו בהדרגה, גיוס החובה בוטל במדינות רבות, ותקציבי הביטחון נשחקו לאורך שנים. נאט"ו קבעה ב־2014 יעד של 2% מהתמ"ג להוצאה ביטחונית, אך מרבית החברות האירופיות לא עמדו בו שנים ארוכות, ונשענו על המטריה האמריקנית.

מבחינה מבנית, המפקד הצבאי העליון של נאט"ו תמיד היה גנרל אמריקני מאז ייסוד הברית, ומטה הכוחות המשותפים באירופה (SHAPE) שוכן בבלגיה. זהו אחד הביטויים הבולטים לעובדה שארה"ב היא לב ליבה של הברית הצבאית. מעבר לכך, כ־80 אלף חיילים אמריקנים פרוסים ברחבי אירופה באופן קבוע, כמחציתם בגרמניה, ומהווים את עמוד השדרה של ההיערכות הצבאית ביבשת.

אך האם טראמפ יכול לפרוש מאותו "נמר של נייר", כפי שהוא מכנה את הברית? עקרונית כן. סעיף 13 של האמנה קובע כי כל מדינה חברה רשאית לפרוש לאחר שתמסור הודעה רשמית לממשלת ארה"ב, הנאמנה של האמנה, ורק שנה לאחר מכן תצא הפרישה אל הפועל. אלא שהמכשול האמיתי לטראמפ הוא פנימי: הקונגרס אישר חקיקה הקובעת כי נשיא אינו רשאי לפרוש מנאט"ו ללא אישור של שני שלישים מהסנאט או רוב בקונגרס.

ספק גדול שהממשל הנוכחי, ואף הבאים, יצליח לגבש בקלות את הרוב הזה, שכן החברות בברית עודנה פופולרית בשתי המפלגות, גם אם בקצוותיהן יש משטמה כלפיה. למרות זאת, אין הדבר אומר שהנשיא לא ינסה לעשות זאת - ולבחון את סיכוייו במערכת המשפטית, כשהוא ישען על העובדה שבאופן מסורתי מדיניות החוץ נתונה בידיו של הנשיא.