המופע של טראמפ: הנשיא דחק לפינה בשידור חי את יריביו - וגם את טהרן

מי שצפו בנאום מצב האומה הפסיכדלי של דונלד טראמפ ביום שלישי יכולים היו להבחין עד כמה העניין האיראני, ובכלל יחסי החוץ של ארה"ב, לא נמצאים במוקד. רוב מי שפגשתי בארה"ב לאחר הנאום הודו שלא צפו בו, בטח לא בשידור החי, והסתפקו רק בכותרות המבושלות שהגישו להם בדיעבד. אצלנו, כרגיל, התמקדו בנושאים שמעניינים אותנו, אבל צפייה במופע המלא של דונלד השמיטה את הלסת, והבהירה עד כמה הנשיא האמריקני מעצב מחדש את האומה האמריקנית ואת העולם.

בין הנאום הנשיאותי לשיחות פנים אל פנים, ברור שהאמריקנים מתעניינים במיוחד במה שמציק להם ביום־יום: מחירי הבתים והשכירויות, כמה עולה גלון דלק, הביטוח הרפואי המאיים והחסר לרבים. היו גם מי שהתקוממו אחרי הנאום, והסבירו לי איך טראמפ מעוות נתונים ואפילו משקר לעיתים, שלא לדבר על הגזמות ועל פולחן אישיות עצמי.

לנו לא צריך להוכיח שאין קשר בין המציאות לבין ההתרברבות של הנשיא בהקשר שלנו, בייחוד היומרה שהוא השיג שלום במזרח התיכון, לצד אינסוף הסכמי השלום שרשם על שמו ברחבי העולם. אבל המופע של טראמפ היה משהו אחר לחלוטין: הוא בנה סדר יום, והציב עולם שלם של ערכים שמחזירים את ארה"ב ואת העולם הנאור למסלול של שפיות, אחרי עשרות שנים של אובדן דרך.

מי שלא צפו בהצגה החל מ־4:15 לפנות בוקר שעון ישראל וראו את כל השידור, לא יכולים לדמיין את היצירתיות ואת הדרמטיות של ההפקה. זה לא היה נאום לאומה, אלא שילוב של תיאטרון וסטנד־אפ, עם אורחים, שחקנים וניצבים שנכנסים ויוצאים, עם אותות שמוענקים לחיילים ולאזרחים תוך כדי הנאום החי, באולם הקונגרס. נשיא ארה"ב היה המספר, שהציג עלילה מרתקת ורבת־פרטים עם שמות ונתונים, פירט על רבדים עמוקים בתרבות ובאופי האמריקניים - והכל בבקיאות וברהיטות מרשימות.

המופע הזה תוכנן בצורה גאונית, מפתיעה, אולי בהשראת טקסי יום ראשון בכנסיות הבפטיסטיות בארה"ב. כל פרט ואורח ייצגו ערך ושירתו מטרה. בראש ובראשונה - גיוס האומה מחדש לפטריוטיות ולגאווה לאומית: נבחרת ההוקי האמריקנית זוכת הזהב שהוכנסה לאולם, כסימן לעידן החדש של ניצחון; הטייס אריק סלובר, שנפצע במבצע בוונצואלה והמשיך במשימה למרות הפציעה, ואז זכה לאות של כבוד ולתשואות הקהל; ואחריו ותיק מלחמת קוריאה בן ה־100, במדים, שזכה במאוחר בעיטור גבורה; ההורים של שרה בקסטון, חיילת שנרצחה בידי טרוריסט אפגני ליד הבית הלבן, שבן זוגה למשימה, שנפצע אנושות ושרד, נכח באולם עם אמו.

לאחר מכן, אמא נוספת - זו של אירינה זרוצקה, בחורה אוקראינית אומללה שברחה לארה"ב ונרצחה בידי עבריין מסוכן ששוחרר על ידי שופט רחמן. וכמובן - אריקה קירק, אלמנתו של אייקון הימין צ'ארלי קירק, שנרצח בידי מתנקש במהלך דיבייט בקמפוס. כל הפרטים נועדו לקדם חקיקה, להצביע על ערכים ולהציג לאמריקנים תמונה מחודשת של השחור והלבן, למה יש להריע ומה חייבים לתקן.

עולם ערכים שלם

עולם ערכים דרמטי נוסף הוצג דרך סייג' בלייר והוריה, שנכחו גם הם בקונגרס. בגיל 14, כתוצאה מבלבול אופייני ואופנתי, היא רצתה לשנות את מינה, ובית הספר מידר את ההורים שלה ושיתף איתה פעולה. גם כאן גולל הנשיא את הסיפור בדרמטיות, ועם מסקנה ברורה: די לסדר היום הפרוגרסיבי המטורף, הגיע הזמן להעביר את מגילת הזכויות של ההורים, שתשים קץ גם לאפשרות של קטינים לשנות מין ללא הסכמת הוריהם.

המופע של דונלד נמשך ונמשך. הוא סקר הישגים ושלף אינסוף תתי־מופעים ואנשים, וכל סיפור הציג ערך ואידיאל שנכונים לחברה האמריקנית: פטריוטיות, גיבורים, ניצחון, הגנת הגבולות, ערכי המשפחה, הבחנה בין המינים, הגנה על האזרחים וענישה קשה לעבריינים ולמסתננים בלתי חוקיים. הכל כמעט הפוך ממערך הערכים שהועלו על נס בעשרות השנים האחרונות: מאובדן זהות לאומית ועד לרב־תרבותיות, מאובדן זהות מינית ועד להאשמת האבות המייסדים בכל הרע שבעולם. כל אלו רוסקו ביד רמה ומוכשרת.

המופע הזה התרחש באולם הקונגרס. הרפובליקנים והמוזמנים השונים מחאו כפיים ועמדו על הרגליים לאות הוקרה, עבור הטייס הגיבור או ההורים האומללים. והדמוקרטים - רבים מהם נעדרו, אחדים הטיחו בנשיא עלבונות, והרוב המשיכו לשבת גם ברגעים הפטריוטיים והמרגשים ביותר.

כך דחק טראמפ את היריבים הפוליטיים שלו לפינה בשידור חי. הם לא עמדו כשהעניקו מדליות לגיבורים אמריקנים, והצטנפו כשטראמפ הציב עובדה מובנת מאליה שלפיה תפקיד האומה הוא להגן על האזרחים, ולא לדאוג לשוהים בלתי חוקיים - בעיקר כשבאותו אולם ממש הם מנסים למנוע מהקונגרס להעביר חקיקה שתוודא שרק אזרחים יכולים להצביע בבחירות, ושלא תאפשר למבריחי גבול לחזק את המפלגה הדמוקרטית.

אחרי הנאום, הדמוקרטים שלחו לחזית את מושלת וירג'יניה, אביגייל ספנברגר, כדי לשאת נאום תשובה. היא היתה רהוטה, ובנקודות מסוימות אפילו תפסה את הנשיא בקלקלתו, אבל היא לא דגדגה את עוצמת הסיפור, המסגרת וסדר היום שקבע טראמפ.

מהפטריוטיות לתקיפה באיראן

מצעד הערכים של דונלד טראמפ פרט על הנימים שיחברו את האמריקנים בעקיפין גם לתקיפה באיראן. כי כשמקדמים חופש ופטריוטיות, חזרה לערכי הדת והבחנה בין טוב ורע - מתחברים גם לסיפור שלנו. ואף שישראל לא ממש הוזכרה בנאום, גם טהרן היתה על הכוונת. לא בכדי יום למחרת הנאום הצהיר שר החוץ מרקו רוביו שאיראן מהווה איום רציני על ארה"ב. המטרה היתה ברורה - לחבר את הנקודות. להסביר לציבור האמריקני את מה שלא בטוח שהוא ממש מבין. כי מה שלנו בוער בעצמות לא ממש היה מורגש השבוע, תחת השמיים הבהירים של פלורידה או בשלג של ניו יורק.

במסע של שיחות ומפגשים בארה"ב, מעניין היה לגלות את הסתירה בין העניין המרוחק שיש לאמריקני הממוצע באיראן, לבין העובדה שאיש ממי שדיברתי איתו לא התנגד לתקיפה של המדינה המזרח־תיכונית הרחוקה הזו. רפובליקנים אדוקים, דמוקרטים שרופים ומי שבדרך כלל על הגדר - רובם לא באמת מתעמקים ולא באמת מבינים מה לעזאזל קורה שם, אבל הם יחיו עם כל החלטה של הנשיא. ולא, איש מבני־שיחי לא תמך בתפיסת "אמריקה תחילה".

האור הירוק לתיקון המשטר באיראן יכול לצמוח רק על מצע הערכים שהציב דונלד טראמפ בנאום לאומה. הוא לא יכול להתקיים בעולם נורמטיבי שמאשים את הציוויליזציה המערבית בכל הרע שבעולם, ושמחבר בין הדיכוי שמבצע האדם הלבן הפריבילגי לג'נוסייד הישראלי. כך, בעקיפין, הנאום של טראמפ הכין את הקרקע גם למתקפה באיראן.