ממדאני הוא בכלל לא הסיפור של הבחירות בניו יורק

המועמדים הדמוקרטים זכו בכל מרוץ אפשרי אמש (שלישי): מייקי שריל תהיה המושלת החדשה של ניו ג׳רזי, אביגיל ספנברגר המושלת של וירג׳יניה וג׳יי ג׳ונס התובע הכללי של המדינה, וכמובן זוהרן ממדאני, הסוציאליסט עוכר ישראל בן ה-34, יכנס בקרוב לגרייסי מנשן, המעון הרשמי של ראש עיריית ניו יורק.

מי שרוצה מוזמן להתקומם כנגד המנצחים, ולהזכיר בפעם המי-יודע-כמה עד כמה ממדני נורא ואיום. בימים שנותרו לפני המרוץ, המועמד הצעיר וחסר כל הנסיון עשה את כל שביכולתו לאותת ליריביו שאין לו שום כוונה להתפשר על עמדותיו הקיצוניות ביותר. נהפוך הוא: את הישורת האחרונה של המרוץ ממדאני בילה בחברתו של אחד ג׳רמי קורבין, שהודח, כזכור, מתפקידו כראש מפלגת הלייבור הבריטית עקב אנטישמיות יתרה ונלהבת. למליון הניו יורקרים שהצביעו בעבור ממדני כל זה לא שינה; הצהרות כגון ״כשהמגף של משטרת ניו יורק מונח על הצוואר שלכם, תדעו שאת המגף הזה שרך צה״ל״, שכל תכליתן להאשים את ישראל בכל הרעות החולות של ארה״ב, אמיתיות ומדומות כאחד, רק הרימו את קרנו של ממדני.

אבל המנצחים הם לא הסיפור של הבחירות האחרונות. הסיפור הוא המפסידים.

מה גרם לרפובליקנים לנחול תבוסה ניצחת שכזו? סביר להניח שבשבועות הקרובים נשמע הסברים למכביר, מלווים, יש לקוות, בנתונים קונקרטיים על אחוזי ההצבעה במרוצים השונים. אבל מי שמחפש סיבה אחת מרכזית להפסד לא צריך להתאמץ יותר מדי: הרפובליקנים הובסו בגלל שהרפובליקנים, בחודשים האחרונים, הרשו לעצמם להתרכז לא בנושאים שמעניינים בוחרים, כגון כלכלה, בטחון, וכו׳, אלא בתאוריות קונספירציה הזויות שהפיצו גורמים מתסיסים מתוך המחנה השמרני.

דוגמאות לא חסרות

בשנה שעברה, חודשים ספורים לפני הבחירות לנשיאות, איש התקשורת השמרני הפופולארי טאקר קרלסון אירח בתוכניתו אושיית רשת בשם דריל קופר. לקופר מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, שם הוא משתף את תובנותיו לגבי ההיסטוריה. בתוכניתו של קרלסון, קופר שיתף את הצופים בתאוריה האחרונה מבית מדרשו: היטלר היה הקורבן האמיתי במלחמת העולם השניה, בעוד שצ׳רצ׳יל הנבל סירב לכל פשרה עם הקאנצלר הגרמני שוחר השלום היות וקבוצה קטנה של אנשים - לא נפרט מי הם, אבל רק נגיד שהם שולטים בבנקים ובתקשורת - לחצה עליו חזק.

בחודש שעבר, אותו הקרלסון אירח אושייה נאלחת עוד יותר: ניק פואנטס, משפיען רשת שהביע לא פעם ולא פעמיים את הערצתו להיטלר.

מה הביא את איש התקשורת השמרני כביכול לנהוג כפי שנהג? השאלה סבוכה, ובלבה המרוץ שהחל זה מכבר לכבוש את ליבה של המפלגה הרפובליקנית בעידן שלאחרי טראמפ. קרלסון, פואנטס ושות׳ מהמרים, אם לפשט עניין סבוך לרגע, על זרם של פופוליזם שבליבו שנאה עצמית (קרלסון ביקר בעבר ברוסיה וטען שהחיים בה טובים בהרבה מאלו בארה״ב), תבוסתנות (קרלסון מבקר בחריפות מנהיגים אמריקאים, כולל הנשיא טראמפ, אבל אירח בכבוד והתלהבות דמויות כגון ולדימיר פוטין ונשיא אירן מסעוד פזשכיאן) וכמובן אנטישמיות.

העמדות הללו אינן, כמובן, העמדות של הזרם המרכזי של המפלגה הרפובליקנית או התנועה השמרנית. אבל קרלסון ושות׳ הצליחו להסית את הדיון כולו לכיוונם: בימים האחרונים, למשל, הנושא היחידי שהעסיק את התקשורת השמרנית בארה״ב היה הסקנדל המינורי שהתעורר לאחר שקווין רוברטס, שעומד בראש מכון המחקר השמרני המוביל הריטג׳, יצא להגנתו של קרלסון ונאלץ להתנצל לאחר שתורמים ותומכים הביעו את שאת נפשם.

אין זה פלא, איפוא, שהבוחרים ברחבי ארה״ב ברחו מהרפובליקנים כל עוד נפשם בם. הנשיא טראמפ נותר, אמנם, פופולארי, אבל הוא עשה מעט מאד בחודשים האחרונים להבטיח שהמפלגה בראשה הוא עומד תתנהג כמו מפלגה רצינית של אנשים בוגרים עם מטרות ברורות. במקום זה, טראמפ הניח לתומכיו להתנגח זה בזה, כאשר חלקם - כמו סגן הנשיא ג׳יי די ואנס - התייצבו לימינו של קרלסון וחלקם גינו את השדרן הפופולארי בחריפות.

את התוצאות של מלחמת האזרחים זוטא הזו ראינו אמש בקלפי. והיות ומלחמת האזרחים הזו לא מראה כל סימני עייפות, לא קשה לשאר שתבוסה דומה מחכה לשמרנים גם בבחירות המכריעות בהרבה בשנה הבאה. נותר רק לקוות שמישהו במפלגה יקרא נכוחה את המפה ויטרח להגדיר לבוחרים במה בדיוק מאמינים הרפובליקנים. אם זה לא יקרה, המפלגה תיוותר עם הקולות הצורמים ביותר בלבד ועם ציבור בוחרים הולך ומדלדל.