הכאוס הקדוש של וייטנאם: הטקס שבו כולם רצים אחרי מנחות לרוחות

למנהג הזה קוראים קוּנג קו הוֹן, טקס הגשת מנחות לנשמות נשכחות. הכוונה היא לרוחות של מתים שאין להם משפחה שתזכור אותם, תתפלל עבורם או תגיש להם מנחות.

לפי האמונה המקומית, במהלך החודש השביעי בלוח הירחי שערי העולם הבא נפתחים, והרוחות משוטטות בעולם החיים. כדי להרגיע אותן, לכבד אותן ולמנוע מזל רע, משפחות, מקדשים ובעלי עסקים מכינים עבורן מנחות.

אבל כאן מגיע הטוויסט שהופך את הסיפור לבלתי רגיל. אחרי שהמנחות מונחות בחוץ, אנשים מסתערים עליהן ולוקחים מכל הבא ליד. מה שנראה כמו בזיזה הוא למעשה חלק מהטקס. מי שאוסף את המנחות נחשב כמי שמקבל אותן בשם הרוחות, ולכן המעשה נתפס כסימן למזל, ברכה ושפע. במילים אחרות, זה כאוס, אבל כאוס עם תפקיד.

החודש הזה, המכונה בווייטנאם גם חודש הרוחות, נחשב לתקופה רגישה במיוחד. רבים נמנעים במהלכו מצעדים משמעותיים כמו חתונה, מעבר דירה או חתימה על עסקאות גדולות. יש גם אמונות עממיות שממליצות להיזהר בלילה, לא לקחת חפצים שהושארו ברחוב ולא למשוך יותר מדי תשומת לב של רוחות לא רצויות.

מה שמעניין הוא שהמנהג מצליח לשלב שני דברים שנראים מנוגדים לגמרי. מצד אחד יש כאן טקס זיכרון עדין למי שנשכחו, אנשים שמתו בלי משפחה או בלי מי שידאג לנשמתם. מצד שני, ברגע שהמנחות משתחררות אל הרחוב, הכול נהיה פיזי, מהיר ורועש. רוחניות, אבל עם מרפקים.

וזו אולי הסיבה שהמנהג כל כך מסקרן. הוא מזכיר שמסורות לא תמיד נראות כמו טקס שקט ומסודר. לפעמים הן נראות כמו המון אנשים שרצים אחרי שקיות אורז וממתקים, אבל מאחורי הריצה הזאת יש פחד, אמונה, זיכרון ורצון קטן להביא מזל טוב הביתה.

בישראל כנראה היה קשה להפעיל דבר כזה בלי שזה ייגמר בוויכוח על מי היה ראשון בתור. אבל בווייטנאם, לפחות פעם בשנה, גם בלגן יכול להיות ברכה.