זעם בסומליה לאחר ההכרה הישראלית בסומלילנד: עשרות אלפים יצאו לרחובות

עשרות אלפים גדשו את רחובות סומליה הלילה (בין שלישי לרביעי, שעון ישראל) במחאה על הכרתה של ישראל בסומלילנד - אשר הכריזה על עצמאותה לפני כשלושים שנה וסומליה עדיין רואה בו חלק בלתי נפרד משטחה הריבוני.

המונים גדולים התכנסו בבירה מוגדישו באצטדיון הלאומי, שם הובילו מנהיגים דתיים עצרות שקראו לאחדות וגינו את המהלך כמתקפה על שלמותה הטריטוריאלית של סומליה. הפגנות דומות דווחו בביידואה, גוריאל, דוסאמריב, לאס אנוד ובוהודלה, כאשר המפגינים נופפו בדגלי סומליה וקראו סיסמאות נגד ההכרה באזור העצמאי.

שר החוץ של סומליה, עבדיסלאם עבדי עלי, הזהיר כי החלטת ישראל עלולה לשאת השלכות אזוריות חמורות. לדבריו, המהלך מאיים על הביטחון בקרן אפריקה ומעבר לה, לרבות הים האדום ומפרץ עדן, ועלול לעודד קבוצות קיצוניות הפועלות באזור.

בלאס אנוד הציגו המפגינים את המחאות כהפגנת סולידריות לאומית. "אני למעשה תומך באחדות העם הסומלי, בכל מקום שבו הוא נמצא", אמר המפגין מוחמד איסמאעיל. "אנו מתנגדים לכל תוקפנות מצד ממשלת ישראל, ובייחוד מבנימין נתניהו ותנועתו הציונית".

גם חוקר הדת השייח’ מוחמוד שייח’ אבולברי גינה את ההחלטה הישראלית ותיאר אותה כבלתי קבילה, עוד הוסיף כי אין לקבל את ישראל ברחבי סומליה על כל חלקיה, תוך שהוא מצביע על פעולותיה של ישראל כלפי הפלשתינים והמוסלמים במסגד אל־אקצא בירושלים.

סומלילנד הכריזה על עצמאות מסומליה בשנת 1991, אך עד לשבוע שעבר לא זכתה להכרה רשמית מאף מדינה. מאזגינו יותר מ־20 מדינות את צעדה של ישראל. סומליה אף העלתה את הנושא לדיון חירום במועצת הביטחון של האו״ם, בטענה כי ההכרה מהווה איום על היציבות האזורית - טענה שישראל דחתה.

סומליה דחתה בתקיפות את הכרתה של ישראל, וכינתה אותה הפרה של ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית. נציגה הקבוע של סומליה לאו״ם, אבוקאר דאהיר עות׳מאן, מתח ביקורת חריפה על עמדת ישראל, האשים את שליחה בהצגה מסולפת של ההיסטוריה הסומלית ובהטפת מוסר לסומליה בנושאים כגון אנושיות, דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא תיאר את ההכרה כמעשה מעליב ובעל מניעים פוליטיים.

ישראל הפכה למדינה הראשונה והיחידה שמכירה רשמית בסומלילנד- רפובליקה שהכריזה על עצמה כעצמאית וניתקה את עצמה מסומליה בשנת 1991, לאחר קריסת השלטון המרכזי בעקבות מלחמת אזרחים תחת שלטונו הצבאי של סיאד ברה. אף שסומלילנד שמרה על יציבות יחסית והקימה מוסדות שלטון עצמאיים במשך יותר משלושה עשורים, היא לא זכתה עד כה להכרה מצד הקהילה הבין־לאומית.