"מילים הורגות". אמרו לנו שזו קלישאה, אמרו שאנחנו מגזימים, והנה, קיבלנו את ההוכחה הכואבת והמדממת ביותר לכך שמילים הן נשק לכל דבר. קהילה יהודית וציונית גאה התכנסה להדליק נר ראשון של חנוכה מול חופיה המרהיבים של סידני. מקום מרכזי, שקיעה פסטורלית, יום קיץ חם. מה יכול להיות יותר נורמלי מזה?
והנה, תוך דקות החגיגות מתנפצות באירוע ירי המוני. הפיגוע שחוותה הקהילה באוסטרליה הוא אינו "אירוע ירי"; מדובר בטבח. 15 נרצחים, ביניהם ילדים, ומעל 60 פצועים ששילמו בגופם על היותם יהודים.
מי שמכיר את אוסטרליה, את עולם ה-"No worries mate", מבין שהעולם הזה נסדק ונשבר. גן העדן שבו כל אחד יכול לחגוג ולשמור על זהותו באין מפריע, התנפץ לרסיסים והפך לזירת טרור.
הזעזוע עמוק במיוחד בקהילה שנבנתה ברובה על בסיס שורדי שואה שברחו לקצה העולם כדי למצוא שקט ושלווה. הם חיפשו מקלט מהשנאה, ומגלים עכשיו שאין מקום רחוק מספיק. לחיות כמיעוט זו תודעה מורכבת , אך לחיות כמיעוט נרדף, זה לחיות בצל פחד זוחל ומועקה שתמיד נמצאת שם. בידיעה "שמשהו יקרה" - ועם מציאות כזו אסור, פשוט אסור להשלים.
כבר למעלה משנתיים שהקהילה חווה התפרצות אנטישמית חסרת תקדים, והעולם שתק. זה התחיל בקמפוסים, עבר להפגנות שטופות שנאה ברחובות, המשיך בגרפיטי ובשריפת בית כנסת. אינספור גילויי הסתה שהמשיכו להתגלגל. כבר ב-7 באוקטובר שמענו בקריאות "מוות ליהודים" - קריאות שלא נשארו תלויות באוויר, אלא קיבלו ביטוי ממשי.
מוזיקת הרקע של הקיצוניים הפכה לפסקול המרכזי, והצלילים הצורמים התנרמלו והפכו לשגרה מסוכנת. הקהילה עקבה בחרדה אחרי כל רף שנשבר, אחרי כל קו אדום שנחצה וברטוריקה האנטישמית שלא זכתה לאכיפה נוקשה. התקפות נקודתיות היו רק הקדמה לאקורד המזוויע שחווינו.
כולנו ראינו את המראות והזדעזענו, אבל להזדעזע זה לא מספיק. הדיסוננס בין סידני הפסטורלית והשלווה לבין הדם שנשפך הוא בלתי נתפס, ואסור לנו לקבל אותו. אסור לנו לנרמל מצב שבו יהודים נרצחים רק כי הם יהודים. אסור לנרמל את הפחד לחגוג חג יהודי בגאון, לא בסידני, לא בלונדון ולא בשום מקום אחר.
הקהילה הזו, הגם שהיא מיעוט, היא חזקה ברוח. היא לא תתחבא מאחורי חומות וסורגים כדי להדליק נר, כי היא מבינה שוויתור על המרחב הציבורי הוא גזר דין מוות לזהותה. היא תמשיך להרים ראש ולהילחם על הזכות לחיות.
ואנחנו, במדינת היהודים? תפקידנו לא מסתכם בלהזדהות מרחוק. חובה עלינו לזעוק את זעקתם ולדרוש מעשים. לא לחכות לפיגוע הבא, לא להמתין לעוד "אירוע טרגי" שלוקח חיי אדם בצורה אכזרית. עלינו לדרוש מהרשויות בעולם אפס סובלנות. לעצור את רטוריקת השנאה ואת השיח האלים כשהם עוד בגדר מילים. כי כפי שנוכחנו לדעת בדרך הקשה ביותר: למילים יש כוח. מילים טוענות אקדחים. מילים הורגות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו