הפיגוע בסידני, שבו נרצחו אתמול (ראשון) 15 בני אדם, היה ידוע מראש. בשנתיים האחרונות נרשמה עליה חדה באירועים האנטישמיים והאנטי-ישראליים באוסטרליה, לרבות הצתת בתי כנסת, כתובות נאצה והצדעות במועל יד. ביחד עם המדיניות הביקורתית מאוד של ממשלת אוסטרליה, בהנהגתו של אנתוני אלבניזי, חשה יהדות אוסטרליה ערעור משמעותי בביטחון ובתחושת הביטחון שלה.
זירת הירי ברחוב בונדי בעיר סידני שבאוסטרליה // רשתות חברתיות
ממשלת אוסטרליה טענה כל העת כי לצד הביקורת שלה על מדיניות ישראל בעזה, היא מעניקה הגנה מלאה ליהודים במדינה. ההבטחה הזאת התנפצה אתמול בפיגוע בבונדיי ביץ', אחד האתרים המזוהים ביותר עם סידני. אירוע הדלקת נר ראשון של חנוכה שבמהלכו בוצע הפיגוע היה ידוע מראש, ולא זכה להגנה מספקת. מעבר לכשל באבטחת האירוע לא הצליחו שירותי המודיעין האוסטרלים לאתר את מבצעי הפיגוע, ולסכלו מראש.
שני המעגלים האלה מחייבים תשומת לב לא רק לצרכי התחקיר, אלא בעיקר למטרות הפקת לקחים – באוסטרליה ומעבר לה. יהדות העולם (וכמובן גם הישראלים בתפוצות) נתונה כעת בסכנה חסרת תקדים, אולי הגדולה ביותר מאז השואה. הביקורת הגואה כלפי ישראל במדינות רבות שחררה לחופשי אנטישמיות רחבה, שביחד עם השפעה מוסלמית גוברת מתבטאת בעליה חדה באירועי אלימות פיזית ומילולית שמופנים כלפי יהודים וישראלים.
ברמת המקומית זה מחייב היערכות וכוננות מוגברת מצד הקהילות, וכמובן שמצד המשטרות המקומיות. אירועים שידועים מראש - וכמובן אתרים קבועים כמו בתי ספר יהודים ובתי כנסת - נתונים בסיכון מיוחד. אולם במעגל הפיזי הזה אין די: הוא המעגל האחרון, שעלול להיפרץ תמיד; קודמים לו מעגלים מודיעיניים, שמחייבים מעקב ופיקוח הדוק אחר גורמי סיכון.
מדינות דמוקרטיות נרתעות מכך בדרך כלל, משום השמירה על זכויות אזרח, אולם נדמה שכעת אין להן ברירה. כפי שמדינות המערב נדרשו להתאים את המעקב המודיעיני (והשמירה הפיזית) בשיא הטרור של דאעש בעשור שעבר, כך הן נדרשות לפעול כעת כדי להגן על האזרחים היהודים.
גם לישראל יש חלק במאמץ הזה. כמדינת הלאום של העם היהודי יש לה מחויבות עמוקה, אמיתית, לכל יהודי העולם. מחובתה לפעול על מנת להגן עליהם, כפי שהיא מגנה על ישראלים בישראל. זאת משימה מורכבת יותר בהינתן המגבלות הגיאוגרפיים והפיזיים, אבל כזאת שישראל ידעה לגשר עליה בעבר בשלל דרכים – הבולטת ביניהן היא שיתופי פעולה מודיעיניים בין המוסד ושב"כ למקביליהם, על מנת לעצור מבוקשים ולסכל פיגועים.
אבל מה שהתאים במשך עשרות שנים מול איום נקודתי, בעיקר מצד מדינות וגורמי טרור מאורגנים, רלוונטי פחות מול היקף האיום הנוכחי. נדמה שישראל צריכה לעשות חשיבה מחדש כיצד לתת מענה לאתגר המשמעותי שניצב מולה. המשימה הזאת גדולה בכמה מספרים על מידותיה של יחידת "ביצור" במוסד שאחראית לנושא: היא חוצה משרדי ממשלה וגופי ביטחון, ומחייבת התמודדות לאומית כזירה ממשית – הזירה השמינית, בהמשך לשבע זירות המלחמה הפעילות שישראל מנהלת באיזור.
על הרקע הזה, מפליא שממשלת ישראל המשיכה אתמול בשגרת יומה כאילו לא אירע דבר. עם כל החשיבות לישיבה שבה נחתם הסכם הגג בדימונה, ספק אם המפגש החגיגי היה מתקיים לו היו נרצחים 15 ישראלים בפיגוע בארץ. גם העובדה שראש הממשלה (שהקדיש כמה מלים לפיגוע בפתח נאומו) הגיע כמתוכנן לחנוכת שכונה על-שם אחיו, יוני, העידה על ניתוק מעוצמת האירוע, ומעוצמת הסכנה שנשקפת ממנו לכל יהודי בעולם.
לכינוס חירום של הממשלה היה חשיבות ברמה הדקלרטיבית, למען ידעו כל יהודי העולם שיש להם מדינה ויש להם ממשלה שתומכת בהם ומגנה עליהם, ובעיקר ברמה המעשית: לתת הנחיות פעולה למשרדי הממשלה השונים (חוץ, ביטחון, תפוצות, עליה) ולגופי הביטחון השונים. כאמור, יש לישראל לא מעט מה לעשות כדי להתמודד עם האיום חסר התקדים, וגרוע מכל יהיה לתת ליהודי התפוצות את התחושה שהם מופקרים פעמיים – בידי שלטונות ארצם, ובידי ישראל.
הצעה שמריחה ממאמץ
בשולי הדברים, שתי הערות. האחת - בשיאו של האירוע, כשהידיעות על הזוועה בסידני החלו לזרום, בחרו שר המשפטים יריב לוין ושרים נוספים לעסוק בעניין חשוב בהרבה מבחינתם: החלטת בג"ץ לפסול את פיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה. נחישותו של לוין לפרק את מערכת המשפט ידועה, אבל אתמול הוא שבר אפילו את שיאי השפל של עצמו.
השנייה - ההחלטה לשגר לאוויר העולם דווקא אתמול את ההצעה להקמת ועדת חקירה אזרחית למחדל 7 באוקטובר היתה מקוממת שלוש פעמים: פעם ראשונה בגלל הסמיכות לפיגוע הקשה בסידני. פעם שניה, כי אתמול היה היום ה-800 למלחמה, המועד האחרון שבו צריך לעסוק בהצעה כל-כך שנויה במחלוקת. ופעם שלישית, כי ההצעה עצמה מריחה ממאמץ של הממשלה לברוח מאחריותה לאסון שקרה במשמרת שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו