מעת לעת ובמידה רבה על רקע ציפיות להרחבת הסכמי אברהם שמבשרות על סיכויים עולים לפריצת דרך ביחסי ישראל-אינדונזיה. כך גם היה בעקבות דברים שאמר נשיא אינדונזיה פראבואו סוביאנטו (Prabowo Subianto) בשלהי מאי האחרון בהופעה משותפת עם נשיא צרפת, מקרון, בחזית ארמון הנשיאות בג'קרטה.
את תשומת הלב במקומותינו תפסה אמירתו לפיה ברגע שישראל תכיר במדינה פלסטינית, אינדונזיה תהייה מוכנה להכיר בישראל ולכונן קשרים דיפלומטיים עמה. ולא רק, הוא הוסיף באותו הקשר כי יש להבטיח את זכויותיה של ישראל כמדינה ריבונית ואת בטחונה.
ממבט ראשון, ההצהרה נראית כחזרה נוספת על עמדה אינדונזית המסורתית: קשרים דיפלומטיים עם ישראל אפשריים רק לאחר הקמת מדינה פלשתינית, על בסיס פתרון שתי המדינות. אלא שמבט נוסף מגלה שיש כאן כביכול הורדה מסוימת של ה״רף״: לא הקמתה בפועל של מדינה פלשתינית, אלא ״רק״ הכרה ישראלית במדינה פלשתינית.
הנשיא עצמו טען שאין כאן שינוי בעמדה האינדונזית. משרד החוץ האינדונזי, מצא לנכון להבהיר כי בעמדה זו אין כל חדש. ואפשר שאכן מנקודת מבט אינדונזית חד הם. ובנוסף, ברקע הדברים ניצבה גם כוונתו אז של אורחו הצרפתי להניע מהלכים לקידום פתרון שתי המדינות.
ובאשר להתייחסות החיובית של הנשיא האינדונזי להכרה בצורכי הביטחון של ישראל, אכן מדובר באמירה לא רווחת כלל וכלל בצמרת האינדונזית. אך פראובאו כבר אמר דברים דומים לפני כשנה, בהיותו עדיין שר ההגנה, אז אמר בכנס ביטחוני בסינגפור כי ״אנו מודעים לעובדה כי לשני הצדדים יש דאגות לגיטימיות באשר לביטחונן , זכותם להתקיים ובאשר לרווחתם..". ומאוחר יותר, והפעם כנשיא, בהצהרה משותפת עם הנשיא ביידן, אמר כי "שני המנהיגים נשארים מחויבים למדינה פלסטינית עצמאית בת קיימא וכן לדאגות הביטחוניות של ישראל כחלק מפתרון שתי המדינות״ .
ניסיון התקרבות אחד כושל בין המדינות נחקק בזיכרון הקולקטיבי של אינדונזיה כמסר לפוליטיקאים שיבקשו לצעוד שוב בנתיב זה. לפני למעלה משני עשורים ניסה עבד א-רחמן וחיד, נשיאה הנבחר הראשון של אינדונזיה בעידן הדמוקרטי, להביא לפריצת דרך ביחסי אינדונזיה-ישראל, אך כשל מול התנגדות רחבה מבית. הניסיון הנחשוני הזה היה כנראה בין הגורמים שהביאו לסיומה המוקדם של כהונתו.
מאז אינדונזיה הרשמית מכחישה בעקביות פרסומים בדבר מגעים רשמיים בינה לבין ישראל. כאשר היא מתקשה להכחיש זאת לגמרי, היא טוענת כי שמדובר במפגשים אקראיים, לא-מתוכננים, "פגישות מסדרון" שנוצלו במשתמע לקידום העניין הפלסטיני, ולא לקידום היחסים בין המדינות .
מבחינה זו הנשיא הנוכחי פראבואו התבלט כחריג למדי. בשלהי 2021, עת כיהן כשר ההגנה, דווח כי נפגש בשולי כנס בבחריין עם ראש המל"ל הישראלי דאז איל חולתא, ואף צולם משוחח שם עם דפלומט ישראלי בכיר. בהתאם לתדמיתו כ״איש חזק״ עם דיבור ישיר, הוא לא "התפתל" והגיב כי הדבר משרת את האינטרסים הלאומיים ולכן מותר לשוחח עם פקידים ישראלים.
כשלוש שנים קודם לכן, בהיותו אופוזיציונר מוביל למשטר, הגיב במתינות יחסית להודעה האוסטרלית על הכרה אפשרית בירושלים כבירת ישראל לעומת הנשיא דאז. הוא עשה זאת על שבאותה שקד לנצל את פוליטיקת הרחוב המתלהמת של חוגים איסלמיסטיים במדינה לטובתו, למרות שהוא לא חולק איתם שום שותפות רעיונית. נראה שהדבר לא פגע בפופולריות שלו בקרבם.
גישתו הפרגמאטית, הישירה והבוטחת של הנשיא האינדונזי, גם כאשר מדובר בסוגיה כמו יחסי אינדונזיה-ישראל - הטעונה פוליטית ורגשית בשיח האינדונזי - באה לביטוי גם הפעם. זאת בהתייחס למעמד ולנסיבות. נדיר, אם בכלל, לפחות בשני העשורים האחרונים, שהעמדה האינדונזית הרשמית בשאלת היחסים עם ישראל נאמרת באינדונזיה גופא ב"רוב עם" - כחלק ממסכת אירועים לכבוד הנשיא האורח, מקרון - על יד נשיא המדינה, בחזית ארמון הנשיאות בג'קרטה. ניתן היה גם להתרשם כי דבריו בנושא נאמרו בצורה עניינית ומכבדת.
אין להפחית מהחשיבות של כך, הדברים נאמרו כאשר נמשכת הלחימה ברצועת עזה ואינדונזיה מתמידה בדרישתה מעל במות שונות בעולם הפסקתה המידית ולא בוחלת במלים לגינוי ישראל על מהלכיה הצבאיים שם ותוצאותיהם ואף קראה לסנקציות נגדה.
זהו כנראה האיש: דמות מורכבת, כריזמטית ושנויה במחלוקת – כזאת שאף מעוררת חשש בקרב פעילי הדמוקרטיה במדינה, בשל עברו כגנרל בשלהי תקופת שלטון הרודן סוהארטו ובעיקר נוכח האשמות הקשות שהוטחו בו בגין פגיעה בזכויות אדם אז.
ודאי שלא שיככו את החששות התבטאויותיו מאז שנבחר לתפקיד הנשיא על כך ש״דמקורטיה היא מאד מעייפת״, ״מבולגנת ויקרה״ או הבקשה מהאופוזיציה שלא להפריע לממשלו. גם מספר מהלכים לאחר תחילת כהונתו עוררו חשד כי מנסה לחזק את מעורבות הצבא בניהול ענייני המדינה, ברוח משטר העבר הדיקטטורי. מחאות מצד סטודנטים וארגוני חברה אזרחית, גם על רקע זה, נדחו על ידו בזלזול מופגן. למרות כל אלה, נראה כי הנשיא האינדונזי, הפופוליסט, המחוספס בלשונו, נהנה מאהדה רחבה בצבור ומולו נצבת אופוזיציה פוליטית חלשה.
חשוב להדגיש כי פראבואו מבקש בשונה, מקודמו, להעניק חשיבות מיוחדת למדיניות החוץ ולחיזוק מעמד ארצו בזירה הבינלאומית. עניינו הגובר בנושאי מזרח תיכון הינו חלק מכך.
נכון, מדובר במנהיג שאפתן , שכנראה גם נתון פחות מקודמיו לאילוצים פנימיים, אך נראה כי גם הוא לא יסתפק כנראה, בתמורה לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, בהצהרות ומהלכים שניתן יהיה להציגם בלשון הרווחת "אופק מדיני לפלשתינים".
לא ניתן לשלול את האפשרות כי והיה וסעודיה - ״שומרת המקומות הקדושים לאיסלאם״ - תגמיש את עמדתה הנוכחית בשאלת נרמול היחסים עם ישראל ותסתפק כהתחלה בתמורה ישראלית שהיא פחות מהקמת מדינה פלשתינית בפועל - יעודד הדבר את אינדונזיה, הבית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, ללכת בעקבותיה.
ד"ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן וכן בפורום לחשיבה אזורית
