לפני שבאים אל קטאר בטענות, יש עוד מה לתקן באירופה

יש מעט גאונים במקצוע הנקרא "עיתונות", אבל אם אתם רוצים למצוא כאלו - אלה נותני הכותרות בצהובונים האנגלים. אולי לא מי שכבר לא קובעים סדר יום לאומי, אבל עדיין מי שיודעים לתמצת אותו באופן מינימליסטי לחלוטין.

"WON LOVE" - זעקה כותרת ה"סאן" לצד תמונתו של בוקאיו סאקה, כוכבה המלהיב של מוליכת הטבלה האנגלית ארסנל, שכבש פעמיים בניצחון 2:6 על איראן - משחק מילים על ONE LOVE, שהיא הסיסמה שפיפ"א אסרה על הקפטנים של הנבחרות האירופיות להציג על סרט הקפטן, במחאה על מצב זכויות הלהט"בים בקטאר. אבל ה"סאן", בתבונתו, נזכר שנשאר גם מה לתקן באנגליה לפני שמתקנים את קטאר.

סאקה היה בין השחקנים השחורים שהחטיאו בדו־קרב הפנדלים מול איטליה בגמר היורו הקודם, וספג אחר כך התקפה גזענית מחרידה במדיה החברתית. בשנה ורבע שחלפו, אוהדים ביציעי הליגה האנגלית באצטדיונים שבהם שיחק סאקה נחלקו ביניהם בין מחוות מרגשות של תמיכה - אפילו מצד אוהדים יריבים - להמשך הכיעור בשירת "אכזבת את מדינתך".

היו לאנגליה עוד שלושה מבקיעים שחורים בניצחון הזה. מרקוס רשפורד - אהוב הציבור, בזכות מסע ציבורי שהוביל להאכלת ילדים רעבים בתקופה שבה בתי ספר נסגרו בגלל מגיפת הקורונה. ראשי ממשלות, מלכות, מלכים ונסיכים כבר הביעו את הוקרתם. לעומתו, ראחים סטרלינג - שנוא העיתונות הצהובה, משום שהוא מצביע לא פעם על הפער בין סיקור כוכבים שחורים ללבנים. וג'וד בלינגהאם - סתם שחקן־על, שאולי יביא לה פעם איזה גביע.

היהלום השחור של צרפת

87 דקות בלבד, פחות ממשחק כדורגל, נוסעת הרכבת מלונדון לליל שבצרפת. הקהל שעומס את הבר בליל במשחק מול אוסטרליה מאוהב בקיליאן אמבפה. מלבד ההמנון הרשמי בפתיחת המשחק, הם פוצחים לא פעם בשירת המנון ספונטנית. את השורה L'étendard sanglant est levé (את הדגל המדמם נניף) הם ממירים באלתור: L'étendard sanglant Mbappe, שזה "דגלנו המדמם הוא אמבפה". לא הכי הגיוני, אבל מתחרז. והשחקן המופלא הזה - יתמזל מזלנו אם נראה עוד חמישה כמוהו בימי חיינו - משיב להם בשער נאה ובהרס טוטאלי ומוחלט של ביצורי אגף ימין של המגננה האוסטרלית.

כשוויו אנדרסון הפך בנובמבר 1978 לשחקן השחור הראשון בנבחרת האנגלית, זה היה כמה חודשים אחרי שמריוס טרזור, יליד גוואדלופ, היה הקפטן השחור הראשון של צרפת במונדיאל. שחורים יש בנבחרת צרפת מאז לארבי בנבארק, "היהלום השחור", ב־1938.

כדורגל הוא עניין מדיד. בארבעת העשורים האחרונים, כשאנגליה רק מתחילה באינטגרציה של הכדורגל שלה ועבור צרפת זו עובדת חיים - זכתה צרפת פעמיים בגביע העולם ופעמיים באליפות אירופה, והיתה בגמר של הסיפורים הללו. כוכביה היו תמיד סמל האינטגרציה הצרפתית - פונטיין וקופה בשנות ה־50, ומאז זידאן, הנרי, בנזמה - הרשימה אינסופית. ועכשיו אמבפה, שהוריו מגוואדלופ וממרטיניק. אנגליה בתקופה הזו הגיעה לגמר אירופי אחד, בשנה שעברה, והפסידה בו.

אלא שכדורגל אינו מטאפורה לחיים, או לפחות לא חייב להיות כזה. בראשות ממשלת בריטניה עומד אדם כהה עור, בן למהגרים הודים־אפריקנים. ובצרפת - הימין הקיצוני מתנגד ההגירה התקרב מאוד לשלטון.

אוסטרליה תחילה

את המשחק בלונדון אני רואה בווסט פינצ'לי. איראנים, אנגלים, שחורים, לבנים, הודים - כולם יושבים ביחד. כולם מסכימים על דבר אחד: פיפ"א וגם קטאר וגם הממשלה האיראנית וגם השופט וגם ה־VAR - כולם יכולים ללכת לעזאזל.

לעומת זאת, במתחם המסחרי הענק בשולי תחנת היורוסטאר, שטחים מסחריים עצומים עומדים ריקים ולהשכרה. המשבר הכלכלי פגע בליל נוסף על הנזק של ברקזיט, אבל העיר כבר נקרעה אתנית הרבה קודם. ליל היתה אחד ממרכזי המהומות האתניות של 2005. אזורים צפון־אפריקניים וטורקיים של העיר נחשבים כאלו שאין להיכנס אליהם. מצד שני - החוליגנים של מועדון הכדורגל המקומי, ה"אולטראס LOSC", הם קבוצה ימנית קיצונית גזענית.

בר נחמד, שאפילו נקרא "האוסטרליאן", אירח אותי למשחק מול אוסטרליה. הקהל לבן כמעט לחלוטין. האווירה נעימה, כי האויב במגרש הוא אוסטרליה. אוסטרליה אהובה כאן מאוד בשל התרומה המונומנטלית של חיילים אוסטרלים לניצחון בשתי מלחמות העולם. "את המשחק נגד תוניסיה (מתוכנן משחק כזה בהמשך הטורניר) לא נראה בבר משותף עם תוניסאים", אומר לי בגילוי לב אוהד צרפתי, כשהתוצאה כבר 1:4 והכל חגיגי.