המעוז האחרון של העבדות בעולם

מעטים מכירים את מאוריטניה, מדינה קטנה ומדברית במערב אפרקיה, בת פחות מארבעה מיליון תושבים וללא משאבי טבע יוצאי דופן או חשיבות אסטרטגית מיוחדת.

אך מאוריטניה, המציגה את עצמה כ"רפובליקה אסלאמית" עם שלטון נבחר דמוקרטי, ונהנית מהכרה של רוב מדינות המערב, מסתירה סוד אפל. על פי דיווחים של ארגונים שונים לזכויות אדם, בהם ארגון אמנסטי, מאוריטניה היא המדינה הנגועה ביותר בעבדות בעולם.

על פי ההערכות השמרניות ביותר, 48,000 בני אדם, כאחוז מאוכלוסיית המדינה, חיים תחת משטר של שעבוד לאזרחים אחרים של המדינה. בשנת 2012 הוארך מספר העבדים במדינה ביותר ממאה אלף.

עוד בנושא:

מאוריטניה: האזרחים הצביעו בעד פיזור הסנאט ושינוי הדגל הלאומי

אופקים חדשים: בחזרה לאפריקה

יוצאים לדרך חדשה: נתניהו ונשיא צ'אד סיכמו על כינון יחסים דיפלומטיים

עוני קשה ותוחלת חיים של 47 שנים בלבד: מי את, צ'אד?

דפוס העבדות במדינה איננו מקרי. קבוצת האוכלוסיה השולטת במאוריטניה, הברברים-ערבים, המכונים ביידון הם שמחזיקים ברוב מוסדות השלטון ועמדות המפתח בכלכלת המדינה ולאורך ההיסטוריה שלה נהגו לשעבד, למכור ולקנות את בני שתי הקבוצות הגדולות במדינה, החרטינים, צאצאים של ערבוב בין ברברים ועמים סאב סהריים והמערב אפריקנים, המתגוררים בדרום המדינה, סמוך לנהר סנגל.

בשבועות האחרונים החלו להתפרסם דיווחים כי השלטונות החלו במאמץ לגרש לסנגל רבים מבני קבוצות האוכלוסיה המערב אפריקניות בדרומה של המדינה. הדיווחים העלו מהאוב את מצבם העגום של העבדים במדינה, דיווחים שכמעט נשכחו מכלי התקשורת בעולם המערבי.

המלחמה בעבדות שלא נגמרת

רבים ניסו לשים סוף למנהג העבדות בחברה המאוריטנית. הצרפתים, שכבשו את האזור בשנת 1904, הגדירו את החברה המאוריטאנית כ"חברה משעבדת. ואם העבדות שזורה במנהגי החברה המקומית עוד מימי קדם. באופן מסורתי, עבדים משתייכים לאותם אדונים להם השתייכה אם, אך מכירה של עבד כנכס היא אפשרית.

באזורים כפריים נהוג עד היום כי העבדים אוכלים יחד עם חיות המשק ובמצב של מחסור, הם האחרונים לקבל מזון. במקרים רבים, מה שמיתן את היחס לעבדים הוא דווקא האיסלאם, הדורש יחס מסויים לעבדים ומונע אכזריות יוצת דופן.

הקולוניאליזם הצרפתי לא שאף לבטל את העבדות ואף נהנה מגיוס של עבדים על ידי המקומיים כעובדי כפייה. גם לאחר קבלת העצמאות של מאוריטניה בשנת 1960 העבדות נותרה חוקית לגמרי עד שנת 1981, ורק בשנת 2007, נחקק חוק שאוסר במפורש על החזקה פרטית בעבדים.

אך גם לאחר שהחוק אסר על העבדות במפורש, אכיפה רופפת של החוק וסלחנות לבעלי עבדים הביאה לכך שרבים המשיכו להחזיק בעבדים, גם באזורים עירוניים ומתקדמים יותר. בשנת 2018 הצהירה קבוצת פעילי זכויות אדם בפני האו"ם כי "במאוריטניה נשפטו יותר פעילים נגד העבדות מבעלי עבדים".

בשנת 2014 נעצר במדינה מוחמד אולד מחט'יר, בלוגר, עיתונאי ופעיל זכויו תאדם שביקר באופן קולני את העבדות במדינה ואת שיטת הקאסטות החברתית הנוקשה. החזקתו במעצר והעינויים שעבר מחט'יר הצליחו להביא את המצב הקשה במדינה לכותרות וללחוץ על הממשלה לנקוט צעדים נגד העבדות.

הסיבות לכך שהעבדות מסרבת להיעלם במדינה לא קשורות רק לאוזלת ידה של הממשלה לאכוף את החוק אלא גם למידה בה מושרשת העבדות בתרבות. המצב הכלכלי הקשה במדינה גורם לכך שגם עבדים שכבר שוחררו, נותרים תחת חסות אדוניהם הקודמים כי הם אינם מסוגלים לדאוג לעצמם כלכלית. סיבה נוספת היא השתרשות של העבדו תבתפיסה הדתית של המקומיים, עבדים ואדונים כאחד, שרואים בעבדות סדר אלוהי בסיסי.

בשנת 2015 הצהירה הממשלה כי "העבדות איננה קיימת במאוריטניה", אך באותה שנה הוקם במדינה משרד שתפקידו היה "להילחם בעבדות, לפעול למען אינטגרציה ולמען שוויון". על טענות הממשלה, ברור לרבים, כולל אזרחים מאוריטנים רבים שגורשו לסנגל, כי מעבר לנהר במולדתם עשרות אלפים עדיין חיים בתנאי עבדות.