סוף עידן העוצמה הרכה? כשהכסף הקטארי מפסיק לזרום

במשך שנים נדמה היה שלקטאר יש תשובה כמעט לכל משבר: כסף. המדינה הזעירה הצליחה להפוך את עושר הגז שלה לעוצמה מדינית החורגת לאין שיעור מגודלה, מאוכלוסייתה ומכוחה הצבאי. אלא שהמלחמה מול איראן חשפה את נקודת התורפה של "המודל הקטארי".

הפגיעה בייצוא הגז אינה רק בעיה כלכלית. אם המלחמה תימשך, היא עלולה להתחיל לשחוק את הנכס החשוב ביותר שקטאר בנתה בעמל רב במשך עשרות שנים - העוצמה הרכה שלה. המספרים דרמטיים. לפי ה-Financial Times, דוחא קיצצה את תקציבי משרדי הממשלה בשיעור של עד 30 אחוזים ובמימון סיוע החוץ בשיעור של כ-85 אחוזים.

קרן המטבע צופה לכלכלה הקטארית התכווצות של 8.6 אחוזים השנה - החדה ביותר מבין מדינות המפרץ. הסיבה המרכזית היא הפגיעה במנוע הכלכלי של האמירות: ייצוא הגז הטבעי הנוזלי. התקיפות על ראס לפאן והקושי להעביר אנרגיה דרך מצר הורמוז פגעו קשות בהכנסות המדינה.

לב המודל הקטארי

אין פירוש הדבר שקטאר עומדת בפני פשיטת רגל. רחוק מכך. לרשותה קרן עושר ריבונית המנהלת נכסים בהיקף של כחצי טריליון דולר, אוכלוסייתה קטנה והיא כבר הוכיחה בעת המצור עליה בין 2017-2020 ובתקופת הקורונה יכולת להשתמש בעתודותיה כדי לייצב את המשק. קטאר יכולה לספוג מכה כלכלית משמעותית.

אבל זו לא השאלה החשובה. השאלה היא מה יקרה ליכולתה להוציא כסף כדי לייצר השפעה? זהו לבו של המודל הקטארי. במשך יותר משני עשורים הפכה דוחא את הכנסות הגז למערכת מסועפת של השפעה: סיוע למדינות ולארגונים, תיווך בסכסוכים, השקעות ענק בעולם, אל-ג'זירה, אוניברסיטאות ומכוני מחקר, תרבות, ספורט וכמובן - המונדיאל.

במקביל, היא טיפחה קשרים עם שחקנים יריבים ולעיתים עוינים זה לזה, מארצות הברית ועד איראן, מהטליבאן ועד חמאס, והציגה את עצמה כמדינה שכמעט תמיד כדאי לדבר איתה.

הכסף לא היה תחליף לדיפלומטיה הקטארית; הוא היה אחד התנאים שאפשרו אותה. יכולתה של דוחא להציע סיוע, השקעות, שיקום ומימון העניקה משקל ממשי לשירותי התיווך שלה. כך הצליחה מדינה שאוכלוסיית אזרחיה קטנה מזו של ערים רבות במזרח התיכון להפוך לכתובת קבועה בוושינגטון, באירופה ובעולם הערבי.

סדר עדיפויות

לכן הקיצוץ של כ-85 אחוזים בסיוע החוץ הוא נתון אסטרטגי, לא תקציבי בלבד. אם מדובר במהלך זמני של חודשים ספורים, קטר תוכל כנראה לספוג אותו. אולם אם המלחמה תימשך, ואם הפגיעה בראס לפאן ובחופש השיט בהורמוז תהפוך למציאות ממושכת, דוחה תידרש לבחור. קודם יבואו צורכי המשק המקומי, אחר כך פרויקטים חיוניים והשקעות אסטרטגיות - ורק לאחר מכן חלק מההוצאות שבנו את השפעתה בעולם.

כאן טמון הפרדוקס הקטארי. המלחמה דווקא מגדילה את חשיבותה כמתווכת בין ארצות הברית לאיראן, אך בו בזמן היא פוגעת בבסיס הכלכלי שאפשר לה להפוך למתווכת כה אפקטיבית מלכתחילה. ככל שהמלחמה מתארכת, יפחתו המשאבים שבאמצעותם היא מתרגמת דיפלומטיה לעוצמה.

זו גם הסיבה שלקטאר יש כיום אינטרס חריף במיוחד בסיום מהיר של המלחמה. לסעודיה ולאיחוד האמירויות יש לפחות יכולת מסוימת לעקוף את הורמוז באמצעות צינורות ולהוציא חלק מהנפט דרך נתיבים חלופיים. קטאר תלויה הרבה יותר בהורמוז כדי להביא את ה־LNG שלה לשווקים. היא עשירה מאוד, אך גם פגיעה מאוד.

נכס מצטבר

יש להיזהר מהספדים מוקדמים לעוצמה הקטארית. המדינה אינה עומדת לאבד בתוך חודשים את הנכסים, הקשרים והמעמד שבנתה במשך עשרות שנים. אבל עוצמה רכה היא נכס מצטבר - וגם שחיקתה מצטברת. פחות סיוע, פחות השקעות, פחות יכולת לממן יוזמות ולהציע תמריצים פירושם, לאורך זמן, פחות מנופי השפעה.

אם המלחמה תסתיים בקרוב, קטאר תוכל לפתוח שוב את הברז. אם היא תימשך, הנזק עלול להיות עמוק בהרבה מנתוני הצמיחה של 2026. את ראס לפאן אפשר לתקן ואת העתודות אפשר להשלים מחדש. קשה הרבה יותר לשקם רשתות השפעה, תלות ומוניטין שנבנו במשך שנים.

המבחן האמיתי של קטאר אינו כמה מיליארדים היא יכולה להפסיד ועדיין להישאר עשירה, אלא כמה זמן היא יכולה להמשיך להיות קטאר, אותה מדינה קטנה שהרגילה את העולם לכך שכמעט בכל משבר יש לה כסף, קשרים ומושב ליד שולחן המשא ומתן. אם המלחמה תימשך והכנסות הגז ימשיכו להיפגע, ייחשף בהדרגה הגבול של המודל הקטארי: גם עוצמה רכה הנשענת על כיסים עמוקים מתקשה לשרוד לאורך זמן כשהכסף מפסיק לזרום.