סבלנות אסטרטגית ומקסימום לחץ כלכלי - קרב הרצונות של טראמפ מול איראן

היום, (שני), מסתיימים שישים הימים שנקבעו במסגרת ההבנות בין ארצות הברית לאיראן, שנועדו לאפשר את המשך המשא ומתן על הסוגיה הגרעינית ועל עתידו של מצר הורמוז. מלכתחילה לא היו ציפיות גבוהות שההבנות יבשילו בתקופה הזאת להסכם כולל. אולם כעת מתברר כי הבעיה עמוקה יותר: ההבנות למעשה מתות, וושינגטון וטהרן נותרו רחוקות זו מזו, בעוד שהמלחמה עצמה לא הצליחה לייצר את המנוף המדיני שקיווה הממשל האמריקאי להשיג ולשנות את עמדתה של איראן, להתפשר על שליטתה במצר הורמוז וגם בסוגיה הגרעינית.

ההתפתחויות האחרונות ממחישות את השינוי בסדרי העדיפויות של הממשל האמריקאי מאז תחילת המלחמה. סגן הנשיא ג׳יי.די. ואנס הבהיר בשבוע שעבר כי העדיפות הראשונה של וושינגטון היא שמירה על מחירי נפט נמוכים, בעוד שמניעת האפשרות שאיראן תשיג נשק גרעיני נמצאת במקום השני. שינוי זה אינו רק סמנטי. הוא משקף את החשיבות שמייחס הממשל ליציבות שוקי האנרגיה ולחזרה של תנועת הנפט דרך מצר הורמוז, ובעיקר את העובדה שהסוגיה הגרעינית, שהוצגה בתחילת המלחמה כמטרה מרכזית, נדחקה כעת לצד. עם זאת, הבוקר טראמפ צייץ ב-Truth Social כי "המטרה מספר אחת היא, ותמיד תהיה, להבטיח שלאיראן לא יהיה, בשום צורה או אופן, נשק גרעיני", אמירה הסותרת ישירות את העמדה שהשמיע סגנו, ומותירה סימן שאלה באשר לכיוון שאליו צועדת מדיניות ארצות הברית.

למרות הציוץ של הנשיא, הדבר בולט במיוחד לנוכח העובדה שהממשל אינו ממהר לפתור את הסוגיה הגרעינית באמצעות הסכם חדש. טראמפ העריך בשיחות פרטיות כי איראן לא תוכל לשקם את תוכנית הגרעין שלה במהלך כהונתו, בשל הפגיעה בשלושת האתרים המרכזיים. לדבריו, המודיעין האמריקאי יוכל לזהות ניסיונות שיקום או פיתוח חשאי, והאיום בתקיפה נוספת ישמש הרתעה לאורך זמן. כלומר, מבחינתו האיום הגרעיני ניתן כרגע לניהול ואינו מחייב פתרון דיפלומטי מיידי.

לצד המרכזיות של מצר הורמוז, ארצות הברית מגבירה את הלחץ על איראן וחוזרת למדיניות הישנה-חדשה של לחץ כלכלי מקסימלי. שר האוצר סקוט בסנט הודיע כי וושינגטון מתכוונת להטיל סנקציות חריפות מאי פעם ולהמשיך במצור הימי על איראן. מעבר למצר הימי הנוכחי, האפשרויות כוללות פגיעה ברשתות הפיננסיות המאפשרות לאיראן לעקוף סנקציות, החרפת הלחץ על חברות וספינות המעבירות נפט איראני, ואף צעדים נגד בתי זיקוק סיניים הרוכשים את הנפט האיראני.

אולם כאן מתפתח קרב רצונות בין וושינגטון לטהרן. טראמפ מהמר שהלחץ הכלכלי המצטבר יאלץ את איראן לשנות את חישוביה; טהרן, מנגד, מנסה להוכיח כי היא מסוגלת לספוג את הלחץ ולהמתין עד שהמחיר עבור ארצות הברית ובעלות בריתה יהפוך לגבוה מדי. מבחינת איראן, הלחץ אינו רק חיצוני: היא מהמרת שהפגיעה במחירי האנרגיה ובכלכלה האמריקאית תהפוך גם לבעיה פוליטית עבור טראמפ, במיוחד לקראת בחירות האמצע בנובמבר. השאלה היא מי מסוגל להתמיד בלחץ לאורך זמן. מה שברור הוא שאיראן מתקשה לייצא נפט בהיקפים שבהם עשתה זאת לפני המלחמה. אולם לא ברור אם הידרדרות כלכלית נוספת תגרום לטהרן להתגמש, או דווקא להקשיח את עמדתה.

בינתיים, האפשרויות של וושינגטון אינן בלתי מוגבלות. בעלות בריתה במפרץ חשופות ללחץ האיראני, וחידוש מערכה צבאית רחבה אינו מבטיח תוצאה שונה. ארצות הברית כבר הובילה בחודש האחרון תקיפות נרחבות נגד יעדים איראניים, אך אלה לא הביאו את טהרן להתפשר או לרכך את עמדתה. גם בתוך הממשל יש קולות הדוחפים לחידוש הפעולה הצבאית, אך ספק אם מהלך קינטי נוסף כשלעצמו יפתור את הבעיה המדינית.

לכך מצטרף המחסור האמריקאי בחימושים מתקדמים. למרות הכחשות מצד ממשל טראמפ, הפגישה שקיים הנשיא ביולי עם מנכ״לי חברות הביטחון הגדולות המחישה כי מלאי החימושים אינו בלתי מוגבל. לכן, השאלה אינה רק מה וושינגטון מסוגלת לעשות מבחינה צבאית, אלא כמה זמן היא יכולה להרשות לעצמה להמשיך בכך לאורך זמן.

איראן, מנגד, מנסה לנצל את פערי הזמן והאינטרסים. היא מבקשת הקלה משמעותית בסנקציות והזרמות הון כבר בתחילת התהליך, עוד לפני שתידרש להעניק ויתורים. במקביל, היא ממשיכה בפעולות מוגבלות שמייצרות עלויות - ירי טילים, פגיעה בתנועת הספנות ולחץ על מדינות המפרץ. זוהי אסטרטגיה של מינימום פעולה עם מקסימום כאב: איראן אינה צריכה להביס את ארצות הברית, אלא להפוך את המשך העימות ליקר מדי עבור וושינגטון.

מבחינה זו, טהרן מהמרת על סבלנות אסטרטגית ואינה מוכנה לוותר על שליטתה במצר הורמוז, שנותר מנוף לחץ מרכזי. אם האיראנים ירגישו חזקים מספיק, הם עלולים לבחון את טראמפ באמצעות הגברת התקיפות נגד מדינות המפרץ, שיבוש נוסף של התנועה בהורמוז. התפתחות כזו עלולה להציב את הממשל בפני צורך להגיב צבאית - בדיוק התרחיש שהוא מבקש להימנע ממנו.

לוושינגטון יש הימור על זמן מסוג אחר: בטווח הארוך ניתן לצמצם את התלות העולמית במצר באמצעות נמלים חלופיים, הרחבת צינורות נפט ויצירת נתיבי סחר ואנרגיה נוספים. אם מגמה זו תצליח, קלף המיקוח של איראן יישחק. אך לאיראן ניסיון של שנים בהתמודדות עם לחץ כלכלי מתמשך, והיא הוכיחה בעבר יכולת להסתגל לסנקציות.

אולם זהו תהליך ארוך, בעוד שהלחץ האיראני פועל כבר עכשיו. לכן, המבחן האמיתי של מדיניות טראמפ אינו אם ארצות הברית מסוגלת להפעיל לחץ על איראן, היא כבר הוכיחה שכן, אלא אם יוכל לשמור עליו לאורך זמן מבלי להיגרר למערכה צבאית נוספת או לוותר על דרישותיו. בסופו של דבר, זהו קרב של סבלנות לא פחות מאשר של כוח: איראן מהמרת שתוכל להמתין ללחץ הגובר על וושינגטון ולהמשיך להחזיק את הורמוז, בעוד שטראמפ מהמר שאמריקה יכולה להמתין לאיראן להתפשר.

***

ד"ר ג'סי ויינברג הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתוכנית ארה"ב והזירה הגלובלית.