להיערך לאיום הטורקי - אבל לא להכריז עליהם כאויב

שתי התרחשויות רציניות בשבוע האחרון העלו את האיום הטורקי לתודעה הישראלית. הראשונה קשורה בנאומו העוין של שר החוץ הקאן פידאן,  שישראל הפכה לבעיה של האנושות כולה. ההתרחשות השנייה היא האפשרות שארה"ב תמכור לטורקיה מטוסי F-35.

בביקורו בכנס נאט"ו באנקרה, אף הסביר הנשיא טראמפ כי טורקיה בהנהגת ארדואן היא בת ברית פנטסטית. מגמה זו, כפי שהסביר ראש הממשלה נתניהו בראיונות לתקשורת האמריקנית, מאיימת על העליונות האווירית של מדינת ישראל, בהתעלמות שנראית מחושבת מעוינותה של טורקיה למדינת ישראל.

השאלה המיידית שמתעוררת בציבור הישראלי היא שאלת השכל הישר: אם הרטוריקה הטורקית נשמעת כמו אויב, וההתנהלות בשנים האחרונות והפעולות הן של אויב - מדוע ישראל טרם הכירה בטורקיה כמדינת אויב?

כאן בדיוק נקודת המוצא למבט אסטרטגי. זה נכון שצריך לקחת את האיום הטורקי בכובד ראש,  בניתוח תנאי המציאות האזורית והגלובלית במבט כולל, לא כדאי למדינת ישראל בשלב זה, להכריז על טורקיה כאויב.

ובכל זאת בהיבטים הביטחוניים, המחייבים את מדינת ישראל להיערכות מול כל איום על קיומה, חובה על מערכת הביטחון ללמוד את פוטנציאל האיום הטורקי ולהיערך בהתאם.

מה טראמפ מוצא בהם? 

יש לנתח את את הברית המוצהרת בין הממשל האמריקני לבין ארדואן, במבט ענייני על המגמות המתפתחות בזירה הבינלאומית. במיקומה הגיאוגרפי, כגשר בין אירופה לאסיה, בשליטתה על מיצר הבוספורוס, ובסמיכותה לרוסיה - טורקיה מהווה עבור ארה"ב נכס אסטרטגי חיוני. בשל כך מחזיק צבא ארה"ב בסיס משמעותי במזרח טורקיה.

בנוסף, במתח המשסע את החברה האמריקנית והנהגתה, בין מעורבות מעצמתית גלובלית, לבין התכנסות פנימה לאינטרסים בדלניים, נקודת האיזון של הממשל הנוכחי מבקשת הישענות גוברת על גורמי כוח אזוריים, שיפעלו ליציבות אזורית ויחסכו את המעורבות האקטיבית של הכוח האמריקני.

פרופסור אדוארד לוטוואק, שלוקח חלק בתהליכי חשיבה אסטרטגיים בפנטגון, בחן במחקר משמעותי את האסטרטגיה של ממלכת ביזנטיון, שאפשרה לה לשרוד כאלף שנים לאחר קריסת אחותה - האימפריה הרומית.

במסקנותיו תיאר את ההימנעות של ממלכת בזינטיון משחיקת כוחה הצבאי בלחימה מתמדת להגנת האימפריה. הגיון זה נתמך על ידי שימוש בכוחות שלוחים ובני ברית מזדמנים שפעלו במגמות שסייעו לשימור האינטרסים של ביזנטיון. זו במידה רבה מגמת האסטרטגיה הגלובלית של הנשיא טראמפ.

בהשפעתה האזורית, פעולותיה של טורקיה בסוריה, בלוב, ובכמה ממדינות אפריקה, נראית מנקודת מבט אמריקנית כמשרתת את נקודת האיזון שאותה מבקש הבית הלבן במינון מעורבותה של ארה"ב באזורי מתיחות.

אגב כך, נוטה הממשל האמריקניי להתעלם משאיפות ההתפשטות של ההנהגה הטורקית, בהשראת חזון השיבה אל ימי הזוהר של האימפריה העותמנית.

בים, באוויר וביבשה

באופן המבצעי, החזון העותמני פוגש את מדינת ישראל בשני ממדים. האחד בזירות היבשה - במיוחד במעורבות הטורקית בסוריה, כולל בהכוונת בנייתו המחודשת של צבא סוריה כאיום על ישראל, בחתירה מוכרזת ל"שחרור" ירושלים.

הממד השני מתבטא בזירה הימית, בשאיפה לחידוש הדומיננטיות שהייתה לצי העותמני בים התיכון במאה ה-18, במיוחד בחציו המזרחי.  

במכלול הנסיבות המתפתחות, נכון לישראל בשלב זה, לא להכריז על הכנות למלחמה נגד האיום הטורקי. מה שצריך לעשות זה לבצע בחינה מקיפה של מכלול ממדי האיום החדש, כאיום המייצג עוצמה של מעצמה אזורית.

ללמידה זו השלכות רבות, כמו לדוגמה היערכות למצור ימי בכל הקשור למלאי המזון והאנרגיה לשעת חירום, כולל שימור יכולת זיקוק עצמאית לנפט גולמי.

בממד הצבאי, חובה על צה"ל להתארגן ללמידת האיום על מלוא השלכותיו לבניין הכוח ולפיתוח שיטות פעולתו ביבשה, באוויר ובים.