ביום שלישי הקרוב תיפתח באנקרה ועידת נאט"ו השנתית, וההכנות בטורקיה בשיאן, למה שהיא שואפת להפוך למפגן כוח חריג בסדר גודלו: 52 ראשי מדינות ונציגים מ־32 המדינות החברות בברית ועוד תשע מדינות שהוזמנו לפסגה, כ־3,000 עיתונאים וכ־56 אלף אנשי כוחות ביטחון שיאבטחו את האירוע, כך לפי הרשויות במדינה.
במוקד יעמדו שני תהליכים שהגיעו השנה לשיאם ויעצבו את הברית הצבאית החשובה בעולם בשנים הקרובות: העימות בין ארה"ב למדינות אירופה ולחברות הדמוקרטיות בברית, ועלייתה של טורקיה, שלצידה ניצבת לא רק מה שנראה כידידות קרובה בין הנשיא דונלד טראמפ לרג'פ טאיפ ארדואן, אלא גם התעצמות צבאית ותעשייתית שמבשילה בשנים האחרונות.
גישה בדלנית
יחסו של טראמפ וממשלו לבעלות הברית הוותיקות של ארה"ב במערב היה ברור מראש, על רקע הקמפיין שהחזיר למרכז הבמה האמריקנית את הגישה הבדלנית, וניזון גם מפערים ערכיים מובהקים מול אותן מדינות. אלא שלאחר העימות הראשוני סביב אוקראינה ומאמצי החנופה האירופיים בניסיון לכפות על קייב הסכם כניעה לרוסיה, דווקא פסגת נאט"ו הקודמת, שנערכה בהאג, הצליחה לייצר תמונה של הצלחה סביב ההסכמה המשותפת להעלאת רף ההוצאה הביטחונית מ־2% ל־5% מהתמ״ג עד שנת 2035.
אלא שגם הסכמה זו לא שינתה את מגמת היחסים תחת טראמפ, שנראתה מונעת לא רק מתפיסת התועלת שמפיקה ארה"ב מן הברית, אלא גם מבוז עמוק כלפי חברותיה האירופיות וכלפי קנדה.
טראמפ הספיק לעלוב כמעט בכל מנהיג אירופי, גם באלה שנחשבו קרובים אליו, ובהם ראש ממשלת איטליה ג׳ורג׳ה מלוני. באופן חסר תקדים כמעט הוא רמז כי אינו שולל שימוש בכוח צבאי כדי להשתלט על גרינלנד ולנתקה מדנמרק, מהלך שהוביל לתרחיש הבלתי נתפס שבו מדינות אירופיות ערכו תרגיל צבאי סמלי באי, בניסיון לאותת על נכונותן להגן עליו.
"הרחק מקווי החזית"
משם הוסיף וזלזל בזכרם של החיילים האירופים שנפלו לצד האמריקנים באפגניסטן, כשטען כי שהו "מעט מאחור, הרחק מקווי החזית", והידרדרות היחסים הגיעה עד כדי איום של הנשיא לפרוש מן הברית, שאותה כינה "נמר של נייר". לצד זאת, במסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי שפרסם הממשל בדצמבר האחרון קרא טראמפ "לטפח התנגדות למסלול הנוכחי של אירופה בתוך מדינות היבשת", שיבח את עלייתן של מפלגות "פטריוטיות" ביבשת, והאשים את ממשלותיה ב"צנזורה של חופש הביטוי ובדיכוי האופוזיציה הפוליטית" ובאובדן הזהות הלאומית.
באירופה נתפס המסמך כניסיון בוטה להתערב בענייניהן הפנימיים של בעלות הברית. במקביל שב הנשיא ואיים שוב ושוב להסיג כוחות אמריקנים מן היבשת, צמצם בפועל את הכוחות שוושינגטון מקצה לתוכניות ההגנה של נאט״ו, ופתח בבחינה מחדש של מלוא הנוכחות הצבאית האמריקנית באירופה.
דרישת הנשיא - והסירוב
המלחמה באיראן הציפה שוב את המתחים, אלא שהפעם היא הגיעה אחרי שנה של חבטות אמריקניות באירופה, מה שהעלה את נכונותן של מדינות הברית לעמוד מול טראמפ. הנשיא דרש מבעלות הברית לסייע בפתיחת מצר הורמוז, שנחסם בעקבות המלחמה, וקשר במפורש בין נכונותה של ארה"ב להמשיך ולתמוך בנאט"ו לבין ההיענות לדרישתו, בהזהירו כי תשובה שלילית "תהיה רעה מאוד לעתיד נאט"ו".
עם זאת, המסר שלו כלפי המדינות שנמנעו היה כפול: הוא התעקש כי ארה"ב אינה זקוקה לעזרת איש וכי כבר ניצחה במערכה, אך בה בעת דרש מהן להתייצב לצידה, והבהיר כי יזכור למי שלא עשה זאת.
אלא שנראה כי הדבר לא שכנע איש. המלחמה אינה נתפסת ברחבי היבשת כהצלחה אמריקנית אלא ככישלון קולוסאלי, ומנהיגים אירופים, מספרד העוינת שסירבה להעמיד את בסיסיה והמרחב האווירי שלה לרשות ארה״ב ועד איטליה וגרמניה, מתגאים בכך שנמנעו מלהיגרר אליה ומבקשים להפיק הון פוליטי מן העימות עם הנשיא.
"לא המלחמה שלנו"
שר ההגנה הגרמני בוריס פיסטוריוס קבע כי "זו אינה המלחמה שלנו, לא אנחנו התחלנו אותה, אך מבינים מה מטרותיה". ראש הממשלה שלו מרץ כבר טען כי ארה"ב מושפלת על ידי איראן, ורה"מ הבריטי היוצא התגאה בכך שלא נגרר אחרי ארה"ב למלחמה. במקרה אחר, מלוני השיבה לטראמפ שתקף את הפופולריות שלה כי "היותי ידידה שלך בהחלט לא סייעה" לה בגזרה הזאת.
ובכל זאת, דווקא המלחמה חשפה עד כמה נשענת הקרנת הכוח האמריקנית באזור על נגישות לבסיסים ביבשת. בסיס חיל האוויר ראמשטיין שבגרמניה עדיין מהווה מוקד שליטה, תיאום ופינוי רפואי חשוב במבצע נגד איראן, והאיומים של ארה״ב להקטין את הנוכחות בו אינם אמינים לפי שעה. הפגנת השרירים של איטליה, צרפת וספרד שסירבו לבקשות האמריקניות להשתמש בבסיסיהן, והתסכול המופגן של הנשיא, רק הדגימו עד כמה גם ארה״ב נהנית מהעקרונות שהונחו כשיוסדה הברית לפני יותר מ-75 שנה.
גם הניסיון האמריקני לכפות על אוקראינה כניעה נראה שנכשל, כאשר בסיוע אירופי נרחב נראה שקייב הצליחה להפוך את מאזן הכוחות במערכה. מי שנראה שיצאה מחוזקת מהמערכה היא טורקיה ומנהיגה ארדואן. אם בתחילה נראה שהמלחמה היא התפתחות שלילית עבורה, בעיקר על רקע הדגמת ההשפעה הישראלית על וושינגטון והברית הקרובה בין ירושלים לוושינגטון, בחלוף הזמן מה שמסתמן ככישלונה מחזק דווקא את ארדואן.
אפילו התקיפות של איראן על טורקיה חיזקו את מעמדה של אנקרה בנאט״ו: ארה״ב, גרמניה ואיטליה פרסו בשטחה מערכות יירוט נגד טילים בליסטיים, בבחינת נכונות להיחלץ לעזרת בעלת ברית במצוקה, ויחסיהן אף התחממו. וכמובן, סיכול "התוכנית הכורדית" הישראלית-אמריקנית, שמנעה ממנו תרחיש של אוטנומיה כורדית בגבולו הדרומי, כמו שנאלץ ל"סבול" במשך שנים בסוריה.
"בצד של איראן"
לא זו בלבד, אלא שבעוד טראמפ תקף כמעט כל מנהיג אירופי ואיים עליו על שהתייצבו נגד המלחמה באיראן, דווקא על ארדואן הוא מרעיף שבחים ומתנות. הניגוד הזה בולט יותר בדבריו של טראמפ עצמו, כשטען כי ארדואן "היה יכול להצטרף למלחמה.. בצד של איראן", וכי הוא עצמו היה צריך לבקש ממנו "להישאר בחוץ" - מה שכמובן זכה כביכול לאהדה מהנשיא האמריקני.
באותה ההזדמנות טראמפ גם חזר על כך שארדואן הוא מנהיג דגול וכי הוא יגיע לפסגה באנקרה מתוך כבוד אליו - כשהוא מבטיח להביא ״מתנה שתשמח אותו מאוד״. ברקע כמובן הדיווחים העקביים על כך שהממשל שואף להחזיר את טורקיה לתוכנית מטוס ה-F-35, שממנו הורחקה ב-2019 בשל רכישת מערכת ההגנה האווירית הרוסית S-400.
מתנה אחרת, ודאי יותר מיידית וסבירה, היא מנועי ה-F-110 שנועדו להניע את מטוס הקרב הטורקי מתוצרת עצמית, KAAN. מחלקת המדינה האמריקנית יידעה לאחרונה מחוקקים בכירים כי בכוונתה לעקוף את התנגדות הקונגרס ולאשר את מכירת המנועים, בהיקף של יותר מ-700 מיליון דולר לאנקרה.
אספקת המנועים לפרוייקט מטוס הקרב הטורקי העצמאי היא דוגמה ליומרה הטורקית באשר לתעשיות הצבאיות שלה ולמקום שהיא מקווה להשיג בעולם גם בעזרתן. לפי מכון שטוקהולם למחקרי שלום (SIPRI), אנקרה כבר מדורגת כיצואנית הנשק ה-11 בגודלה בעולם, ובתוך חמש שנים היא הכפילה את חלקה בשוק הנשק העולמי. על פי נתונים טורקיים רשמיים, הייצוא הביטחוני שלה הגיע בשנה שעברה לשיא של כ-10.5 מיליארד דולר, עלייה של כ-48% בתוך שנה.
הקרבה בין ארה"ב לטורקיה אינה מציבה את ארדואן בצדה של וושינגטון בסכסוך הפנימי בברית נאט״ו, אלא ההפך. גם באירופה נחושים לחזר אחרי המדינה שמחזיקה בצבא השני בגודלו בברית אחרי ארה״ב, מגמה שמתחזקת לנוכח החשש מנטישה אמריקנית מלאה. כבר כעת, אף שלפי מכון שטוקהולם למחקרי שלום (SIPRI) הרוכשות המרכזיות מטורקיה נותרו פקיסטן ומדינות המפרץ, נתונים טורקיים רשמיים טוענים כי כ־56% מהייצוא הביטחוני שלה בשנה שעברה הופנו לאיחוד האירופי, למדינות נאט״ו ולארה״ב.
לקראת הוועידה נערכו גלי מעצרים בטורקיה נגד גורמי אופוזיציה וכאלה שנחשדו בכך שיקלקלו את החגיגה, זאת לצד איסור על הפגנות בבירה. הדיכוי הנוכחי מגיע באופן נוח לארדואן, לאחר שרק לאחרונה בית המשפט במדינה הדיח את מנהיג מפלגת האופוזיציה והחליף אותו בקודמו הכושל בתפקיד מה שהוביל לתסיסה נוספת. כל זאת כמובן לא מעיב על הקשרים של טראמפ עם אירופה ובוודאי לא עם ארה"ב של טראמפ.
עבור ישראל, הוועידה כמובן מתרחשת על רקע החרפת הרטורקיה הטורקית נגדה, שהגיעה לשיאה בסוף השבוע כאשר שר החוץ ויד ימינו של ארדואן האקן פידאן כינה את ישראל "עול על העולם", ולא רק בעיה של טורקיה. אותו העולם, או לפחות חלק חשוב מאד שלו, יתייצב השבוע למסיבה של ארדואן באנקרה - וזה מצב עניינים מדאיג עבור ישראל, שהמענה התורני שמצאה לה השבוע היה סמלית, מאוחרת ונתפסת כפוליטית וצינית מידי בשואה הארמנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו