היום שאחרי המלחמה: מדינות המפרץ המשיכו הלאה, בעוד ישראל נותרה מאחור

החתימה על מזכר ההבנות האמריקני-איראני מעיד על התהוות סדר אזורי חדש, כזה שישראל לא תאהב אך שמדינות המפרץ כבר ממהרות להסתגל אליו.

בעוד שבישראל עוד ידונו רבות בשאלה מדוע המלחמה לא השיגה את יעדיה, "מה השתבש?", במדינות המפרץ כבר הפנימו את המציאות: איראן נותרה שכנה מסוכנת, ובמובנים מסוימים אף יצאה מהמערכה מחוזקת. מאחורי הברכות בריאד, אבו-דאבי ודוחה להסכם אין אופטימיות, אלא הקלה על כך שהמלחמה הסתיימה ושניתן לשוב ולהתמקד בסדרי העדיפויות הכלכליים שלהן.

עבור רבים בישראל, עצם הנכונות במדינות המפרץ לשוב לדיאלוג עם איראן מפתיעה, הרי חלקן נפגעו יותר מישראל. אלא שדווקא משום כך, הן אינן שואלות כיצד להכניע את איראן, אלא כיצד לחיות לצדה.

להבנתי, זהו אחד הלקחים המרכזיים שהפיקו מדינות המפרץ מן המלחמה: ארצות הברית אינה מוכנה להשקיע את המשאבים הנדרשים כדי להפיל את המשטר האיראני או להכניעו. מרגע שהנחה זו התקבעה, הדרך חזרה לדיאלוג עם טהרן הייתה קצרה. למעשה, המלחמה לא שינתה את כיוון התנועה של מדינות המפרץ, אלא האיצה מגמה שהחלה לפני שנים.

המלחמה הרעה את מצבן של מדינות המפרץ. היא המחישה את הנכונות האיראנית לחסום את מייצרי הורמוז ולפגוע בתשתיות אנרגיה קריטיות בשטחן. במציאות כזו, אין בראייתן חלופה טובה יותר מניהול יחסים תקינים ככל האפשר עם איראן - זה כולל, על-פי הדיווחים, גם כספים ממדינות המפרץ שיעברו לאיראן כדי "לקנות שקט".

עבור מדינות המפרץ, יציבות כלכלית אינה רק יעד רצוי אלא אינטרס קיומי. חזונות הפיתוח של ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטאר נשענים על יציבות, פתיחות למשקיעים זרים וחיבור לשווקים גלובליים - וכל עימות אזורי מערער יסודות אלה.

תוצאות המלחמה חושפות גם פער אסטרטגי בינן לבין ישראל. בעוד שמדינות המפרץ מפנימות את מגבלות כוחן ואת מגבלות העוצמה האמריקאית, ישראל ממשיכה לדבר בשפת המלחמה. מבחינתן, ההתקרבות המחודשת לאיראן אינה מבטאת אמון או הזדהות שלהן עם המשטר בטהרן. הפוך. איראן נותרה האיום החיצוני המרכזי עליהן. אולם המלחמה המחישה עד כמה קשה לחסל את האיום הזה באמצעים צבאיים בלבד, ובוודאי לא להסתמך על כך שארצות הברית תעשה זאת עבורן.

לכן, אם יש בישראל כאלו המקווים שהן יצטרפו למחנה אנטי-איראני ויחתרו אקטיבית למיטוט המשטר האיראני, הם צפויים להתאכזב. במקום זאת, מדינות המפרץ יחזקו את יכולות ההגנה שלהן, יגוונו את השותפויות שלהן ויחזרו, בלית ברירה, לדטנט עם איראן.

יתרה מכך, שילוב של גורמים עלול להרחיק את מדינות המפרץ מהרחבת הנורמליזציה עם ישראל. ראשית, רבים במפרץ מאשימים את ישראל ביציאה להרפתקה צבאית שאת מחירה הביטחוני-כלכלי הן שילמו. שנית, לאחר שאיראן המחישה את יתרונה הצבאי-הא-סימטרי במפרץ, שכנותיה יצטרכו להתחשב יותר מבעבר בעמדותיה. בנסיבות אלה, יהיה לה קל יותר ללחוץ על מדינות המפרץ לצנן את קשריהן עם ישראל. לכך מצטרפת הסרבנות המתמשכת של ממשלת ישראל בסוגיה הפלסטינית - נושא שנותר בעל חשיבות בעולם הערבי, גם אם נדמה לעיתים שבישראל מעדיפים להתעלם מכך.

ההסכם נחתם והסדר האזורי החדש מתחיל להתגבש. בעוד ישראל ודאי תבחן אפשרויות להמשך המאבק באיראן, מדינות המפרץ נמצאות ביום שאחרי. בעיני, השאלה שהן שואלות אינה כיצד לפתוח במלחמה נוספת, אלא כיצד למנוע אותה.

ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר וראש תכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ' ת"א ולשעבר במל"ל