נקודה מעניינת שצדה את תשומת ליבי בימי הרגיעה האחרונים בזירה האיראנית היא השינוי בצליל ובטונים שיוצאים מטהרן כלפי ישראל, שאולי מבטאים משהו עמוק יותר. בתקופה זו האיראנים זיהו את ישראל כאויב נחוש ומסוכן יותר, ולכן הפחיתו את גובה הטונים כלפי ירושלים ומיקדו את התוקפנות המילולית בארה"ב.
לתחושתי, ייתכן שיש כאן חשיבה מחדש מצד האיראנים בשאלה האם לתקוף בעימות הקרוב או הבא את ישראל. אני לא טוען שזה לא יקרה, אבל בהחלט מדובר במגמה שמושכת תשומת לב. בעבר ההתנהלות האיראנית הייתה הפוכה - בוטות כלפי ישראל וסוג של נימוס כלפי טראמפ, מתוך מטרה לשמור על הערוץ האמריקני פתוח וידידותי יותר.
איראן טוענת: זה שיגור הטילים לעבר המשחתת האמריקנית במצרי הורמוז // סוכנות הידיעות IRIB
כאמור, הפעם זה שונה. נדמה שהם מזהים אותנו כאויב "הבעייתי" והנחוש יותר מבחינתם, ואת ארה"ב כזירה נוחה יותר להתמודדות, שכן לה יש אינטרסים לאומיים אחרים. האיראנים מנסים לעשות את ההפרדה ולשים אותנו רגע בצד, משום שאנחנו חרטנו על דגלנו להפיל את המשטר, ללכת עד הסוף ולעקור אותו מהשורש, בעוד שמול טראמפ מדובר מבחינתם לכל היותר בעוד סבב לחימה, בדומה למה שמתרחש מול חיזבאללה - אך לא איום על עצם קיומם. אם הם שורדים, מבחינתם הם כבר מנצחים.
יש לשקול חיסולים
צריך לזכור שהשעון מתקתק אחרת בטהרן לעומת וושינגטון. באיראן שומרים על כוננות גבוהה ומוכנים להשקיע מיליארדים בשרידות המשטר. התקופה הזו אף משחקת לידיהם: השלטון בסכנה ולכן יש הצדקה לנקוט בקו קשיח, לא לספק מענה לציבור ולנהוג בגישה מחמירה שלפיה אין מענה לצרכים אזרחיים בסיסיים. בארה"ב, לעומת זאת, חלונות הזמן נסגרים מבחינת הנשיא טראמפ - הקונגרס לוחץ ותובע הסברים, והמונדיאל עתיד להיפתח בקרוב.
לו הייתי יכול ללחוש על אוזנו של הנשיא, ובניגוד לשיח הער על פגיעה בתשתיות אנרגיה או בתשתיות אזרחיות, הייתי מציע לו ליישם נקודה פשוטה יותר לביצוע: לאחר סבבי חיסול המנהיגים והמפקדים הצבאיים, נותרה באיראן שכבה מצומצמת של 6–7 מנהיגים בכירים שאין להם באמת מחליפים. אם הם ייצאו מהמשוואה, ייווצר חלל שיהיה קשה למלא - כזה שעשוי להטות את הכף במאבק.
כי בסוף מי לוחץ על הכפתורים? אנשים, לא טילים. לא ראיתי טיל שיורה את עצמו. להשאיר בחיים את יו"ר הפרלמנט קאליבאף זה כמו לבחור בין מוחמד דף ליחיא סינוואר - שני קלפים רעים ביד אחת.
פגיעה בתחנות כוח, כאשר ממילא אין חשמל באיראן, או בסכרים כאשר אין מים במדינה, אינה בהכרח רלוונטית. לאחר שצמרת ההנהגה האיראנית תתחלף, ייתכן שניתן יהיה לקדם לתפקידים מנהיגי עבר, כי הציבור צמא לשינוי אך עדיין חושש.
ניצחון לטווח קצר מבחינת איראן יהיה תרחיש שבו תשומת הלב האמריקנית תוסט לכיוון אחר. אם טראמפ יהיה מוכן להשלים עם שליטה איראנית במצר הורמוז, גביית תשלום ופתיחת המעבר בהתאם לשיקוליה - הדבר ייתפס בעיניהם כהכרה בריבונותם וניצחון משמעותי. הסתלקות פיזית של האמריקנים מאזור המפרץ תהיה מבחינתם כמעט נס שישמר את שרידות המשטר.
קשה לי להבין מדוע תפיסת האי ח'ארג הפכה למסובכת כל כך מבחינת האמריקנים. ייתכן שהחשש הוא משימוש איראני בטילי חוף-ים. למשטר האיראני כנראה לא אכפת לסכן חיילים שלו במקביל לפגיעה במתקנים אסטרטגיים - העיקר לפגוע באויב, גם אם הכול יתאדה יחד.
מנהיג חדש/ישן
בפרסומים שלפיהם ישראל וארה"ב תכננו שנשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'אד יתפוס את השלטון באיראן, יש יותר חורים מגבינה. יותר מדי פרטים לא הגיוניים ולא מתחברים.
להחזיר את אחמדינג'אד פירושו לחזור לטהרן של 2005, למקום של מנהיג אנטישמי, אנטי-ליברלי ואנטי-מערבי. מינויו יהיה שקול להחזרת דאעש בגרסה אחרת. כל האירוע נשמע מופרך - מי בדיוק המקורבים, ואיך התקיימה התקשורת איתם? באיראן יודעים שכל מנהיגי העבר הם פוטנציאל לאיום, ואפילו המאבטחים שלהם משתייכים לאליטה של משמרות המהפכה, כך שכל תנועה נמצאת תחת מעקב. נדמה שמישהו ניסה לייבא את המודל הוונצואלי גם למקרה הזה - אך ללא בחינה מספקת של המציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו